פרק תשעה עשר
יחסות הזמן ומציאות הגורל

כל שהוצג עד כה מבהיר כי לעולם איננו יכולים ליצור קשר ישיר עם "המרחב התלת-ממדי" של המציאות, וכי כל חיינו מתנהלים בתוך מוחנו ונפשנו. לטעון את ההפך פירושו לתמוך באמונה תפלה שכבר סולקה מתחומי התבונה והאמת המדעית, מאחר שבשום פנים איננו יכולים להגיע לקשר ישיר עם המקור של העולם החיצוני.

ראיה זו מפריכה את הנחת היסוד של הפילוסופיה המטריאליסטית שמונחת בבסיס תיאורית האבולוציה – ההנחה שהחומר הינו מוחלט ונצחי. ההנחה השנייה של הפילוסופיה המטריאליסטית גורסת שגם הזמן הינו מוחלט ואין סופי – הנחה שהינה בבחינת אמונה תפלה בדיוק כמו קודמתה.

תפיסת הזמן

תפיסת הזמן נוצרת באמצעות השוואה בין רגע אחד לאחר. לדוגמה, אנו חושבים שחולף פרק זמן כאשר שני אנשים מושיטים ידיהם ואחר כך לוחצים אותן.

הדבר שאנו מכנים כ"זמן" הינו למעשה שיטה שבאמצעותה רגע אחד מושווה לאחר. לדוגמה, כשאדם מקיש על עצם, הוא שומע צליל מסוים. אם הוא מקיש על אותו עצם לאחר חמש דקות, הוא שומע צליל שני. בחשבו שיש פער בין שני הצלילים, הוא מכנה פער זה כ"זמן". עם זאת, כשהוא שומע את הצליל השני, הצליל הראשון שהוא שמע איננו אלא זיכרון במוחו, שמהווה פיסת מידע בדמיונו. אדם מנסח את תפיסת הזמן שלו על-ידי השוואת הרגע בו הוא חי מול מה שהוא מחזיק בזיכרון. אם לא יערוך השוואה זו, לא תהיה לו כל תפיסת זמן.

באופן דומה, האדם עורך השוואה כשהוא רואה מישהו הנכנס דרך הדלת ומתיישב על כורסה באמצע החדר. בזמן שאדם זה יושב על הכורסה, הדימויים של הרגע בו הוא פתח את הדלת ועשה את דרכו לכורסה נבנים כיחידות קטנות של מידע בזיכרון. תפיסת הזמן מתרחשת כשעורכים השוואה בין האדם היושב בכורסה ובין אותן יחידות של אינפורמציה נזכרת.

בקצרה, זמן נוצר כתוצאה מהשוואות בין פרטי מידע המאוחסנים במוח. אם לאדם לא היה זיכרון, לא היה מוחו מסוגל לבצע פירושים שכאלה, ולכן, הוא מעולם לא היה יוצר שום תפיסת זמן. אדם משוכנע שהוא בן שלושים רק משום שהוא צבר במוחו אינפורמציה הקשורה לאותן שלושים שנים. אם זיכרונו לא היה קיים, אזי הוא לא יכול היה לחשוב על שום תקופה קודמת, ותחת זאת היה חווה רק את ה"רגע" הבודד בו הוא חי.

ההסבר המדעי לנצחיות

ביכולתנו להבהיר נושא זה בעזרת ציטוטי הסברים של מדענים ומשכילים שונים. בנוגע לרעיון של זמן הנע לאחור, Franfois Jacob, איש רוח מפורסם ופרופסור לגנטיקה חתן פרס נובל, ציין את הדברים הבאים בספרו ״משחק האפשרויות״ (Le Jeu des Possibles):

״סרטים המגוללים לאחור מאפשרים לנו לדמיין עולם בו זמן נע אחורנית. עולם בו השמנת מפרידה את עצמה מהקפה וקופצת מתוך הספל כדי להגיע לכלי השמנת; בו הקירות פולטים קרני אור שנאספות בתוך מקור אור במקום לקרון ממנו ; עולם בו אבן מדלגת לכף ידו של אדם מתוך המים לתוכם היא הוטלה בעזרת שיתוף הפעולה המדהים של טיפות מים רבות מספור שגועשות יחד. עם זאת, בעולם שכזה בו הזמן נע לאחור עם מאפיינים הפוכים שכאלה, התהליכים המוחיים שלנו, והאופן בו זיכרוננו מרכיב אינפורמציה, יפעלו באופן דומה אחורנית. הדבר נכון גם לעבר ולעתיד, למרות שהעולם ייראה לנו בדיוק כפי שהוא נראה לנו כיום.215

אולם מאחר שמוחנו מורגל לרצף מסוים של אירועים, העולם אינו פועל באופן זה, אנו מניחים שזמן תמיד נע קדימה. עם זאת, זוהי החלטה שמושגת במוח ולכן הינה יחסית לגמרי. במציאות, לעולם איננו יכולים לדעת כיצד הזמן נע – או אפילו האם הוא נע או לא! זאת משום שזמן איננו עובדה מוחלטת, אלא רק צורה של תפיסה.

הקביעה כי זמן הינו רק תפיסה מאומתת גם על-ידי אלברט אינשטיין ב"תורת היחסות הכללית" שלו. לינקולן ברנט (Barnett ), בספרו "היקום ודר' אינשטיין", כותב:

"ביחד עם מרחב מוחלט, אינשטיין נפטר מהרעיון של זמן מוחלט – של זרימת זמן אוניברסאלית קבועה ובלתי משתנה, הזורמת מהעבר האין סופי לעתיד האין סופי. רוב הערפול שאופף את תורת היחסות נובע מחוסר הרצון של בני אדם להכיר בכך שתחושת הזמן, כמו תחושת הצבע, הינה צורה של תפיסה. כפי שמרחב הינו רק סדר אפשרי של עצמים חומריים, כך גם הזמן הינו רק סדר אפשרי של אירועים. הסובייקטיביות של הזמן מוסברת בצורה הטובה ביותר בשפתו של אינשטיין. "החוויות של היחיד", הוא אומר, "נראות לנו כמסודרות בסדרות של אירועים ; בסדרות אלו, האירועים הבודדים שאנו זוכרים נראים כמסודרים בהתאם לאמת המידה של "מוקדם יותר" ו"מאוחר יותר". לכן, עבור היחיד קיים "זמן אני", או זמן סובייקטיבי. בפני עצמו אין הדבר בר מדידה. לאמתו של דבר, אני יכול לקשור מספרים עם האירועים באופן כזה שמספר גדול יותר יתקשר עם האירוע המאוחר יותר, ולא עם המוקדם יותר."216

כפי שכתב ברנט, אינשטיין הראה כי "מרחב וזמן הינם צורות של תפיסה בלתי אמצעית (אינטואיציה), שאינם יכולים להיפרד מהתודעה יותר משמושגי הצבע, הצורה, או הגודל יכולים." לפי תורת היחסות הכללית: "לזמן אין קיום עצמאי בנפרד מסדר האירועים באמצעותו אנו מודדים אותו."217

מאחר שזמן מורכב מתפיסה, הוא תלוי לחלוטין באדם התופס – ולכן הינו יחסי.

המהירות בה הזמן חולף משתנה בהתאם לנקודות ההתייחסות שמשמשות אותנו כדי למדוד אותו, משום שלגוף האנושי אין שעון טבעי המציין במדויק באיזו מהירות חולף הזמן. כפי שברנט כתב, "בדיוק כפי שלא קיים דבר כגון צבע ללא עין המבחינה בו, כך רגע או שעה או יום הינם לא כלום בהיעדר אירוע שמציין אותם."218

יחסות הזמן נחווית באופן ברור בחלומות. למרות שהאירועים שאנו תופסים בתוך החלום נראים לפעמים בעלי משך של שעות, למעשה, הם נמשכים רק דקות ספורות, ולעתים קרובות אפילו שניות ספורות.

זמן הינו מושג שתלוי לחלוטין באדם התופס. בעוד שפרק זמן מסוים נראה לאדם אחד כארוך, הוא עשוי להיראות קצר לאדם אחר. כדי להבין איזו מבין התפיסות נכונה, נדרשים אמצעים כגון שעונים ולוחות שנה. בלתי אפשרי לבצע אומדני זמן נכונים בלעדיהם.

דוגמה תבהיר את הנקודה. הנח שאתה מובל לחדר שבו חלון בודד, שמתוכנן באופן מיוחד ; ואתה שוהה שם במשך פרק זמן מסוים. שעון על הקיר מראה לך את משך הזמן שחולף. במהלך "זמן" זה, אתה רואה מבעד לחלון החדר את השמש שוקעת וזורחת במרווחים קבועים. כמה ימים אחר כך, אם תישאל לגבי משך הזמן שבילית בחדר, תשובתך תתבסס על המידע שאספת מתוך ההסתכלות בשעון מפעם לפעם, כמו גם ספירת הפעמים בהם השמש שקעה וזרחה. נניח למשל שהערכת את שהותך בחדר כשלושה ימים. אולם אם האדם שהכניס אותך אל אותו חדר יאמר שבילית רק יומיים, שהשמש שראית מהחלון הוצגה בצורה מזויפת, והשעון בחדר כוון במיוחד לנוע מהר יותר, אזי החישוב שלך יהיה מוטעה.

דוגמה זו ממחישה שהאינפורמציה שיש לנו על קצב חלוף הזמן מבוססת רק על נקודות התייחסות שמשתנות בהתאם לאדם החווה אותן. הקביעה שזמן הינו יחסי מהווה עובדה מדעית שהוכחה בעזרת שיטה מדעית. תורת היחסות הכללית של אינשטיין גורסת שקצב הזמן משתנה בהתאם למהירות של האובייקט והמרחק בינו ובין מרכז כוח הכבידה. ככל שהמהירות גדולה יותר, כך הזמן מתקצר – נדחס – ומואט עד להתקרבות לנקודת העצירה המוחלטת.

אינשטיין עצמו הציג דוגמה של תאומים כשתאום אחד נשאר על כדור הארץ בעוד שהתאום השני טס לחלל במהירות הקרובה למהירות האור. בשובו, הנוסע ימצא שאחיו מבוגר ממנו בהרבה. הסיבה לכך היא שהזמן חלף לאט בהרבה עבור האדם שנסע במהירות הקרובה למהירות האור. ומה לגבי אב הטס בחלל ובנו הנשאר מאחור על כדור הארץ? אם האב היה בן 27 ביציאתו למסע בחלל, ובנו היה רק בן שלוש שנים, כשהאב ישוב 30 שנה מאוחר יותר הוא יהיה רק בן 39 בשעון כדור הארץ, בעוד בנו יהיה בן 33 שנים!219

יחסות זו של הזמן נגרמת לא על-ידי האטה או האצה של השעונים, אלא כתוצאה מתקופות תפעול נבדלות של מערכת החומר בכללותה, ברמה של חלקיקים תת אטומיים. בסביבה כזו בה הזמן נמתח, הדופק, שכפול התאים, ותפקודי המוח פועלים באופן איטי יותר. האדם ממשיך בחיי היום יום שלו ואינו מבחין כלל בהאטת הזמן.

יחסות בקוראן

המסקנה שעולה מתוך ממצאי המדע המודרני היא שזמן איננו עובדה מוחלטת כפי שהונח על-ידי המטריאליסטים, כי אם תפיסה יחסית. מעניין שעובדה זו, שנתגלתה על-ידי המדע רק במאה ה-20, הוקנתה לאנושות בקוראן כבר לפני 14 מאות שנים. ישנן התייחסויות שונות בקוראן ליחסות הזמן:

פסוקים רבים בקוראן מציגים את העובדה שקיבלה הוכחות מדעיות כי הזמן הינו תפיסה פסיכולוגית המותנית באירועים, סביבה ותנאים. למשל, חיי אדם בכללותם הינם זמן קצר מאוד, כפי שהקוראן מיידע אותנו:

"ביום אשר יזעיקכם, תבואו (מתוך הקברים), ותהילתו בפיכם, ותחשבו כי אך זמן מועט עבר עליכם." (קוראן 17:52 )

"ביום אשר יאספם (מן הקברים), ידמו כי חלפה רק שעה אחת מן היום, ועדיין יכירו זה את זה..." (קוראן 10:45)

כמה פסוקים מציינים שאנשים תופסים זמן באופן שונה זה מזה ושלעתים אנשים עשויים לתפוס פרק זמן קצר מאוד כארוך. השיחה הבאה שהתנהלה בין אנשים במהלך שפיטתם בעולם הבא מהווה דוגמה טובה לכך:

"יגיד (אלוהים), כמה שנים עברו עליכם עלי אדמות? יגידו, עבר רק יום או מקצתו. שאל את המונים! יגיד, אכן רק זמן קצר עבר עליכם, לו רק ידעתם" (קוראן 23:112-114 )

כמה פסוקים אחרים מציינים שזמן עשוי לחלוף בקצב שונה בסביבות שונות:

"הם מאיצים בך להחיש את עונשם. אלוהים לא יפר את הבטחתו, ואולם יום אחד אצל ריבונך שקול כנגד אלף שנים לפי מניינכם." (קוראן 22:47 )

"המלאכים והרוח מרקיעים אליו במשך יום השקול כנגד חמישים אלף שנה." (קוראן 70:4 )

"הוא מכוון את הדברים מן השמים ועד הארץ, ולבסוף יעלו אליו במשך יום השקול לאלף שנים על-פי מניינכם." (קוראן 32:5 )

כל הפסוקים האלו מציגים ביטויים של יחסות הזמן. העובדה שמסקנה זו זכתה להכרה על-ידי המדע רק במאה ה-20, למרות שהוקנתה לבני אדם לפני 1,400 שנה דרך הקוראן, מצביעה על התגלות הקוראן בידי אלוהים, שמכתר את הזמן והמרחב כולו.

הסיפור שמובא בפסוקים רבים אחרים בקוראן מבהיר שזמן הינו תפיסה. הדבר ניכר במיוחד בסיפורים. לדוגמה: אלוהים השאיר את "השותפים במערה", קבוצת מאמינים שמוזכרת בקוראן, בשינה עמוקה למשך למעלה משלוש מאות שנה. כשאלוהים הקיצם, הם חשבו שהם שהו במצב זה רק למשך זמן קצר, ולא הצליחו לחשב כמה זמן בילו למעשה בשינה:

"אטמנו את אוזניהם במערה שנים על שנים, ואחר הערנו אותם למען נדע מי משני המחנות היטיב לאמוד כמה זמן עבר עליהם" (קוראן 18:11-12 )

"וכך גם הערנו אותם, ומיד פנו בשאלות זה אל זה. אמר האחד, כמה זמן עבר עליכם כאן? אמרו, עבר יום אחד או מקצתו. אמרו אחרים, ריבונכם מיטיב לדעת כמה זמן עבר עליכם." (קוראן 18:19 )

הסיטואציה המתוארת בפסוק שיובא מייד מהווה אף היא הוכחה לכך שאכן הזמן הינו תפיסה פסיכולוגית.

"אני כאותו האיש אשר עבר על פני עיר אשר היתה לעיי חורבות ואמר, כיצד יחיה אלוהים את זאת לאחר מותה? אז המיתו אלוהים למשך מאה שנים, ואחר עוררו לחיים. אמר, כמה זמן עבר עליך? אמר, עבר עלי יום אחד או מקצתו. אמר (אלוהים), לא, כי מאה שנים עברו עליך! הבט אל המזון והמשקה אשר לך – הם לא התיישנו, והבט אל חמורך. כך ניתן אותך לאות לאנשים ; עתה הבט אל העצמות, כיצד נקימן ואחר נכסה אותן בשר. לאחר שנתברר לו הדבר, אמר, יודע אני כי אלוהים כל-יכול." (קוראן 2:259 )

הפסוק מדגיש בבירור שאלוהים אשר יצר את הזמן אינו כבול אליו. לעומתו, האדם כבול על-ידי זמן אותו קבע אלוהים. כמו שמובא בפסוק, האדם אפילו אינו מסוגל לדעת כמה זמן הוא בילה בשינה. במצב מוגבל שכזה, לטעון שזמן הינו מוחלט [כפי שמטריאליסטים עושים בדרכם המעוותת], אינו דבר שעולה על הדעת.

גורל

היחסות המשתנה של הזמן חושפת מציאות חשובה מאוד: תקופת זמן שנראית לנו בעלת משך של מיליארדי שנים, עשויה להימשך שנייה אחת בלבד בממד אחר. יתר על כן, תקופת זמן עצומה – מתחילת העולם עד לסופו – עשויה שלא להימשך אפילו שנייה, אלא רק הרף עין בממד אחר.

זוהי המהות עצמה של מציאות הגורל – כזו שאיננה מובנת כראוי על-ידי רוב האנשים, ובמיוחד על-ידי המטריאליסטים שמתכחשים לכך כליל. גורל הינו הידע המושלם של אלוהים על כל האירועים, בעבר או בעתיד. רוב האנשים, אם לא כולם, שואלים כיצד אלוהים יכול לדעת כבר על אירועים שעדין לא נחוו, ושאלה זו מכשילה אותם בהבנת אמיתות הגורל. עם זאת, אירועים שטרם נחוו הינם רק אירועים שטרם נחוו על ידינו. אלוהים איננו כבול על-ידי זמן או מרחב, משום שהוא עצמו בראם. לכן, העבר, העתיד, וההווה, כולם אחד בעיניו ; עבור אלוהים, כל דבר כבר התרחש ותם.

בספר "היקום וד"ר אינשטיין", המחבר לינקולן ברנט מסביר כיצד תיאורית היחסות הכללית מובילה לתובנה זו. לפיו, היקום עשוי להיות "מכותר במלוא הדרו רק על-ידי אינטלקט קוסמי."220 הדבר שברנט כינה "האינטלקט הקוסמי" הינו התבונה והידע של אלוהים, אשר מנצח על היקום כולו. בדיוק כפי שאנו יכולים בקלות להבחין בהתחלה, אמצע וסוף של סרגל, על היחידות שביניהם, כך אלוהים יודע על הזמן שאנו כפופים לו למן ההתחלה ועד לסוף, כמו רגע בודד. אנשים חווים תקריות ואירועים רק כשזמנם מגיע לחזות בגורל שאלוהים הועיד להם.

כמו כן, חשוב לבחון את הדרך המסולפת בה מבינה החברה את הגורל. שכנוע מסולף זה מסתמך על האמונה התפלה שלמרות שה"גורל" נקבע על-ידי אלוהים לכל אדם, לעתים אנשים יכולים לשנות גורלות אלו. לדוגמה, כשאנשים מדברים על חולה שהיה על סף מוות והתאושש, הם נוהגים לפזר הצהרות שטחיות כגון, "הוא הביס את גורלו". אך אף אחד אינו יכול לשנות את גורלו. האדם ששב מסף המוות לא נועד למות בנקודה זו. שוב, זהו גורלם של אותם אנשים האוחזים בדעה זו להוליך את עצמם שולל באומרם, "הבסתי את גורלי".

גורל הינו הידע הנצחי של אלוהים. ועבור אלוהים, היודע על הזמן כולו כעל רגע בודד, והמנצח על הזמן והמרחב בשלמותם, כל דבר נקבע ומסתיים בהתאם לגורלו.

אנו גם מבינים מתוך הקוראן שזמן הינו אחד עבור אלוהים. אירועים מסוימים שנראים כקורים לנו בעתיד, מוזכרים בקוראן באופן שמבהיר שהם התרחשו כבר מזמן. לדוגמה, הפסוקים המתארים את הדין וחשבון שאנשים מציגים לאלוהים בעולם הבא, מצוינים כאירועים שכבר התרחשו לפני זמן רב:

"בהישמע תרועת השופר, יוכו כל אשר בשמים ואשר בארץ בעילפון, זולת מי שיחפוץ אלוהים. אז תישמע התרועה בשנית, והכל יקומו ועיניהם רואות. אז תוצף הארץ באור ריבונה, והספר יוצג, ויביאו את הנביאים ואת העדים, וישפטו ביניהם בצדק ולא יקופחו: לכל נפש ישולם מלוא שכרה על מעשיה. הוא מיטיב לדעת את אשר עשו. הכופרים יובלו לגיהינום חבורות חבורות...היראים את ריבונם יובלו אל גן עדן חבורות חבורות..." (קוראן 39:68-73 )

פסוקים אחרים בנושא זה הינם:

"אז תבוא כל נפש ועמה מוביל ועד." (קוראן 50:21)

"השמים נחצו לשניים, כי ביום ההוא יתרופפו" (קוראן 69:16)

״וגמל להם גן עדן ומשי על כי עמדו בעוז רוח. שם יסבו על ספות מוגבהות, ולא ידעו לעולם להט שמש וכפור״ (קוראן 76:12-13)

״ואש השאול תעלה חשופה לעין כל״ (קוראן 79:36)

״והנה היום המאמינים מתקלפים בכופרים.״ (קוראן 83:34)

״החוטאים יראו את האש וייווכחו לדעת כי עומדים הם ליפול אל תוכה, ולא יוכלו לנטות מעליה.״ (קוראן 18:53)

כפי שניתן לראות, התרחשויות שעומדות להתרחש לאחר מותנו (מנקודת המבט שלנו) מתוארות בקוראן כמקרים שכבר נחוו וכאירועי עבר. אלוהים אינו כבול למסגרת הזמן היחסית שאנו מוגבלים אליה. אלוהים קובע דברים אלו בממד נצחי: אנשים כבר ביצעו אותם וכל האירועים כבר נחוו במלואם והסתיימו. הפסוק הבא ממחיש שכל אירוע, בין אם גדול או קטן, מתרחש תחת ידיעתו של אלוהים ונכתב בספר.

״לא תעסוק בדבר מן הדברים ולא תשמיע כל דבר קוראן, ולא תעבדו כל עבודה, בלא שנצפה בכם עושים זאת. דבר לא ייחבא מריבונך ולו כמשקל גרגיר, לא בארץ ולא בשמים, ולא דבר קטן מזה ולא גדול מזה; הכול נרשם בספר ברור.״ (קוראן 10:61)

דאגתם של המטריאליסטים

העובדות שנדונו בפרק זה, דהיינו, האמת שמונחת ביסוד החומר, הנצחיות, והיעדר הגבולות, הינן ברורות ביותר. כפי שצוין קודם לכן, אין הן בבחינת סוג של פילוסופיה או הלך חשיבה, כי אם אמיתות מדעיות חד משמעיות שאין להכחישן. בסוגיה זו, ראיות שקולות והגיוניות אינן מתירות אלטרנטיבות אחרות: עבורנו, היקום - על כל החומר שמרכיב אותו וכל האנשים החיים בו - הינו שלמות מתעתעת, אוסף של תפיסות שאנו חווים בתודעתנו ושלא ניתן ליצור קשר ישיר עם המציאות המקורית שלהן.

מטריאליסטים מתקשים להבין זאת - למשל, אם לחזור לדוגמת האוטובוס של פוליצר. למרות שפוליצר ידע במובן הטכני שהוא אינו יכול לצאת מתוך תפיסותיו, הוא הודה בכך רק ביחס למקרים מסוימים. בעיניו, אירועים מתרחשים במוח רק עד שתאונת האוטובוס מתרחשת, אך לאחריה, אירועים מסתננים כביכול אל מחוץ למוח, ויוצרים מציאות פיסית. בנקודה זו, הפגם הלוגי ברור מאוד: פוליצר עושה את אותה טעות כמו המטריאליסט סמואל ג׳ונסון, שאמר, ״בעטתי באבן, כף רגלי כואבת, לכן האבן קיימת״. פוליצר לא הצליח להבין שלמעשה, הזעזוע שנחווה לאחר פגיעת האוטובוס מהווה גם הוא תפיסה גרידא.

סיבה תת הכרתית אחת לכך שמטריאליסטים אינם יכולים להבין זאת היא פחדם מפני המשמעות בפניה ייאלצו לעמוד נוכח הבנה זו. לינקולן ברנט מתאר כי אפילו ״ההבחנה״ בנושא זה מעוררת פחד וחרדה אצל מדענים מטריאליסטים:

"יחד עם הפחתת כל המציאות האובייקטיבית על-ידי פילוסופים לכדי עולם צל של תפיסות, מדענים נעשו ערים למגבלות המדאיגות של חושי האדם.״221

כל התייחסות לעובדה האומרת שאיננו יכולים ליצור מגע ישיר עם החומר המקורי, ושזמן הינו למעשה רק תפיסה, מעורר פחד רב אצל המטריאליסט, משום שאלו הרעיונות היחידים שהוא מסתמך עליהם כעל דברים מוחלטים. במובן מסוים, הוא מתייחס אליהם כאל אלילים לסגוד להם; משום שהוא מאמין שהוא נוצר בידי חומר וזמן, דרך האבולוציה.

כשהוא מרגיש שאינו יכול להגיע למהות היקום שהוא חי בו, ואף לא לעולם, לגופו עצמו, לאנשים אחרים, לפילוסופים מטריאליסטים אחרים שהוא מושפע מרעיונותיהם – בקצרה, לכל דבר – האימה מכריעה אותו. כל דבר שהוא נשען עליו ומאמין בו, לפתע נגוז. הוא מרגיש את הייאוש שיחווה מיסודו ביום הדין במובן האמיתי שלו כפי שמתואר בפסוק: "ביום ההוא ישלימו עם גזר דינו של אלוהים, ויזנחו אותם כל אשר בדו מלבם." (קוראן 16:87 )

מאותו יום ואילך, מטריאליסט זה מנסה לשכנע את עצמו שהוא באמת מתייצב בפני חומר חיצוני, מקורי, ומבסס "הוכחה". הוא הולם באגרופיו על הקיר, בועט באבנים, צועק וצורח. אך הוא לעולם אינו יכול להימלט מהמציאות. באותה מידה שהמטריאליסטים מבקשים לסלק מציאות זו מתודעתם, הם גם מעוניינים שאנשים אחרים ייפטרו ממנה. הם מבינים שאם הטבע האמיתי של החומר ייוודע לאנשים ככלל, הפרימיטיביות של הפילוסופיה העצמית שלהם והבערות של השקפת עולמם תתגלה לעיני כל. לא יוותר כל בסיס עליו יוכלו להישען ולנמק את השקפותיהם. פחדים אלו מסבירים מדוע הם כה מוטרדים מהעובדות המועלות כאן. אלוהים ציין שהפחדים של הכופרים יועצמו בעולם הבא. קורותיהם ביום הדין מתוארות בפסוק הבא:

"ביום אשר נאסוף את כולם יחדיו, נגיד למשתפים, היכן השותפים אשר טענתם לקיומם?" (קוראן 6:22 )

בעולם הבא, ייאלצו הכופרים לחזות בנכסיהם, בילדיהם ובחבריהם הטובים נוטשים אותם ונעלמים. הם ראו את עצמם כמקיימים קשר עם המקורות שלהם בעולם והחמיאו לעצמם כשותפים לאלוהים. אלוהים ציין עובדה זו בפסוק "ראה כיצד ישקרו באשר לעצמם, וכיצד זנחו אותם אלה אשר בדו מלבם." (קוראן 6:24 )

הישגם של המאמינים

העובדות – כי חומר איננו מוחלט וכי זמן הינו תפיסה – מהוות מקור של דאגה למטריאליסטים, אולם עבור מאמינים אמיתיים, ההפך הוא הנכון. אנשים בעלי אמונה באלוהים שמחים לקלוט את הסוד שאופף את החומר, משום שמציאות זו הינה המפתח לכל שאלה. בעזרתה, כל הסודות נפרמים, וניתן להבין בקלות סוגיות רבות שקודם לכן נחשבו קשות לתפיסה.

כפי שנאמר קודם, תתאפשר הבנת סוגיות של מוות, גן עדן, גיהינום, העולם הבא וממדים משתנים. שאלות חשובות כגון, "היכן נמצא אלוהים?", "מה היה קיים לפני אלוהים?", "מי ברא את אלוהים?", "כמה זמן יימשכו החיים בבית הקברות?", "היכן נמצאים גן העדן והגיהינום?", ו"האם גן העדן והגיהינום קיימים כיום?" – יזכו בקלות לתשובות. מרגע שמושגת ההבנה שאלוהים ברא את היקום כולו יש מאין, שאלות של "מתי?" ו"היכן?" מאבדות משמעות, משום שהזמן והמקום חדלים להתקיים. מרגע שמושגת הבנה לגבי היעדר הגבולות, ניתן גם להבין שהגיהינום, גן העדן והארץ נמצאים למעשה באותו מקום. אם מושגת הבנה בנוגע לנצחיות, יובן גם שכל הדברים מתרחשים ברגע יחיד אחד. שום דבר אינו צריך להמתין, וזמן אינו חולף, משום שכל דבר כבר קרה והושלם.

מרגע שסוד זה מובן, העולם הופך לגן עדן עבור כל המאמינים. כל הדאגות, החרדות והפחדים הארציים נמוגים. האדם מבין שליקום כולו יש ריבון אחד, ששליט זה ברא את העולם הפיסי כולו לפי רצונו, ושכל מה שאדם צריך לעשות הוא לציית לו. אחר-כך הוא נכנע לגמרי בפני אלוהים "כדי להקדיש עצמו לשירותו." (קוראן 3:35 )

הבנת סוד זה הינה ההישג הגדול ביותר עלי אדמות.

בעזרת סוד זה, מתגלה מציאות נוספת וחשובה מאוד שמוזכרת בקוראן: העובדה ש"...קרובים אנו (אלוהים) אליו יותר מווריד הצוואר." (קוראן 50:16 ).. כידוע, ווריד הצוואר נמצא בתוך הגוף. מה יכול להיות קרוב יותר לאדם מפנימיותו? ניתן להסביר בקלות סיטואציה זו באמצעות העובדה שאיננו יכולים לצאת מתוך תודעתנו. ניתן להבין בצורה טובה יותר את הפסוק בעזרת הבנת סוד זה.

זוהי אמת לאמתה. העובדה שאין מסייע ואין תומך אחר לבני אדם זולת אלוהים, צריכה להיות מבוססת היטב. שום דבר אינו מוחלט פרט לאלוהים ; הוא הקיום המוחלט היחיד שאדם יכול למצוא בו מפלט, לפנות לעזרתו, ולסמוך על גמולו.

בכל כיוון שנפנה, שם נמצא אלוהים.

ביבליוגרפיה

215 Francois Jacob, Le Jeu des Possibles, University of Washington Press, 1982, p.111
216 Lincoln Barnett, The Universe and Dr.Einstein, William Sloane Associate, New York, 1948, pp. 52-53
217 Ibid., p.17
218 Ibid., p.58.
219 Paul Strathern, The Big Idea: Einstein and Relativity, Arrow Books, 1997, p. 57
220 Lincoln Barnett, The Universe and Dr.Einstein, William Sloane Associate, New York, 1948, p.84
221 Ibid., pp.17-18