פרק חמישי האגדה על המעבר ממים ליבשה
פרק חמישי
האגדה על המעבר ממים ליבשה
בהתאם לתרחיש ההיפותטי של ״מהים ליבשה״, חשו חלק מהדגים בצורך לעבור מים ליבשה עקב בעיות מזון. טענה זו ״נתמכת״ על-ידי ציורים ספקולטיביים שכאלה.
חסידי האבולוציה מניחים שחסרי-החוליות הימיים, שהופיעו בשכבת הקמבריון, התפתחו בדרך כלשהי לדגים במשך עשרות מיליוני שנים. מכל מקום, בדיוק כפי שלחסרי-החוליות מתור הקמבריון אין אבות קדמוניים, גם לא נמצאו שום חוליות מעבר המעידות על כך שהתרחשה אבולוציה בין חסרי-חוליות אלו ובין דגים. ראוי לציין שבין חסרי-חוליות לדגים יש הבדלים מבניים עצומים. אצל חסרי-חוליות נמצאות הרקמות הקשות מחוץ לגופם, בעוד שדגים הינם חולייתנים אשר עצמותיהם נמצאות בתוך גופם. להתרחשותה ולהשלמתה של "אבולוציה" עצומה שכזו היו נדרשים מיליארדי צעדים, ומיליארדי צורות מעבר המציגות אותם.
במשך כ- 140 שנה, חופרים אבולוציוניסטים בשכבת המאובנים בחיפוש אחר צורות משוערות אלו. הם מצאו מיליוני מאובנים חסרי-חוליות ומיליוני מאובני דגים ; ועדיין, שום אדם מעולם לא מצא אף לא מאובן אחד שהוא אמצע הדרך ביניהם.
ג'רלד ט. טוד (Todd ), פליאונטולוג מחסידי האבולוציה הודה בעובדה דומה במאמר ושמו "אבולוציה של הריאה ומוצא הדגים הגרמיים":
"כל שלושת תתי-המחלקות של הדגים הגרמיים הופיעו לראשונה בתיעוד המאובנים באותה תקופה בקירוב. הם מסועפים כבר במידה נרחבת מבחינה מורפולוגית, ומצוידים בשריון רציני. כיצד נוצרו? מה אפשר להם להסתעף בצורה כה נרחבת? כיצד נעשו כולם בעלי שריון כבד? ומדוע אין כל עקבות לצורות ביניים מוקדמות יותר?" 38
מאובן דג הלטימריה בן 410 מיליון שנה. אבולוציוניםטים טענו שהינו צורת מעבר המייצגת את המעבר מים ליבשה.
Living examples of this fish have been caught many times since 1938, providing a good example of the extent of the speculations that evolutionists engage in.
התרחיש האבולוציוני פוסע צעד נוסף קדימה וטוען שדגים, שהתפתחו מחסרי-החוליות, הפכו לאחר מכן לדו-חיים ימיים-יבשתיים. אולם גם תרחיש זה משולל ראיות. אין, ולו מאובן יחיד המאמת את הטענה שיצור שחציו-דג וחציו דו-חי היה קיים אי-פעם. רוברט ל. קארול (Carroll ), פליאונטולוג אבולוציוניסטי ומומחה בתחום חקר מאובנים של בעלי-החוליות, מחויב לקבל זאת. הוא כותב בעבודתו הקלאסית, "פליאונטולוגיה של בעלי חוליות ואבולוציה", ש"הזוחלים המוקדמים היו שונים מאוד מהיצורים הדו-חיים, ואבותיהם הקדמונים עדיין לא נתגלו". בספרו החדש יותר, "דפוסים ותהליכים של אבולוצית בעלי-החוליות", שפורסם בשנת 1997, הוא מודה ש"המוצא של סדרות הדו-חיים המודרניים, (ו)המעבר בין בעלי ארבע רגליים מוקדמים, הינם 'ידועים רק בקושי' עדיין, יחד עם מוצאם של קבוצות עיקריות רבות אחרות." 39
AN EXAMPLE INVALIDATING EVOLUTION
צבים היו תמיד צבים
למטה: מאובן צב שגילו המתוארך הוא 100 מיליון שנה: אינו שונה מצב בן-זמננו (The Dawn of Life, 1972 Orbis Pub., London)
למעלה: ניתן לראות מאובן של צב מים מתוקים בן 45 מיליון שנה, שנתגלה בגרמניה. משמאל מוצגים שרידי צב הים הקדום ביותר שנתגלו בברזיל: מאובן זה בן 110 מיליון שנה הינו זהה לפריטים
בדיוק כפי שתיאורית האבולוציה אינה יכולה להסביר את המחלקות הבסיסיות של יצורים חיים, כגון דגים וזוחלים, כך אין היא יכולה להסביר את מקור הסדרות בתוך מחלקות אלו. לדוגמה, צבים, השייכים לסדרת הזוחלים, הופיעו בתיעוד המאובנים באופן פתאומי, עם שריונם הייחודי. אם לצטט ממקור אבולוציוניסטי: ״...באמצע תקופת הטריאם (לפני 175,000,000 שנה בקירוב) מניין הפריטים שלו (של הצב) כבר היה רב ומצויד במאפיינים הבסיסיים של צבים. כמעט שאיננו מוצאים חוליות מעבר בין הצבים ובין אבות הזוחלים הקרויים קוטילוזאוריה (Cotylosaurs), מהם קרוב לוודאי שהתפתחו הצבים״ (418.Encyclopaedia Brittanica, 1971, v.22, p)
אין כל הבדל בין מאובני הצבים הקדומים ובין הפריטים המייצגים החיים בימינו. במילים פשוטות, צבים לא ״התפתחו״; הם נבראו בצורתם המושלמת.
שני פליאונטולוגים אבולוציוניסטים, קולברט (Colbert ) ומוראלס (Morales ), העירו לגבי שלושת המחלקות הבסיסיות של הדו-חיים – צפרדעים, סלמנדרות, והקאצילינים (סלמנדרות חסרות הגפיים):
"אין ראיה לשום דו-חיים קדמוניים המאחדים את המאפיינים הצפויים מאב קדמון משותף. הצפרדעים, הסלמנדרות והקאצילינים הקדומים ביותר המוכרים, דומים מאוד לצאצאיהם הנוכחיים." 40
עד לפני כחמישים שנה, סברו אבולוציוניסטים שיצור מסוג זה באמת היה קיים. דג המכונה לטימריה, שגילו הוערך בכ- 410 מיליון שנה, הועלה כצורת מעבר בעלת ריאה פרימיטיבית, מוח מפותח, מערכת עיכול ומחזור דם המוכנים לתפקוד על היבשה, ואפילו כבעל מנגנון הליכה פרימיטיבי. פירושים אנטומיים אלו התקבלו כאמת ללא עוררין בקהילת המדע, עד לסוף שנות ה-30. דג הלטימריה הוצג כצורת מעבר אמיתית שהוכיחה את המעבר האבולוציוני ממים ליבשה.
מכל מקום, בתאריך 22 בדצמבר 1938, התגלתה תגלית מעניינת מאוד באוקיינוס ההודי. פרט חי ממשפחת הלטימרים, שהוצג קודם לכן כצורת מעבר שנכחדה לפני שבעים מיליון שנה נלכד! גילוי אב-הטיפוס ה"חי" של הלטימרים הסב, ללא ספק, זעזוע חמור לאבולוציוניסטים. הפליאונטולוג האבולוציוניסטי, ג'.ל.ב. סמית' (J.L.B. Smith ), אמר ש"אם הייתי פוגש דינוזאור ברחוב, לא הייתי נדהם יותר". 41
בשנים שלאחר מכן, נלכדו 200 לטימרים באזורים שונים בעולם. דגי לטימריה חיים המחישו עד כמה יכלו חסידי האבולוציה להרחיק לכת בבדותם את התרחישים הדמיוניים שלהם. בניגוד למה שנטען, דגי הלטימריה לא היו בעלי ריאה פרימיטיבית ואף לא בעלי מוח גדול. האיבר שחוקרי האבולוציה הציעו כריאה פרימיטיבית התברר ככיס שומן ותו לא. 42
יתרה מזאת, דג הלטימריה שהוצג כ"מועמד זוחל שמתכונן לעבור מהים ליבשה", היה במציאות דג שחי במעמקי האוקיינוסים ומעולם לא התקרב מעל לעומק של 180 מטרים מפני הים. 43
Why Transition From Water to Land is Impossible?
אבולוציוניסטים טוענים שיום אחד, פסעו מינים השוכנים במים, בצורה כלשהי, אל היבשה והפכו למינים שוכני יבשה.
ישנן מספר עובדות פשוטות הפוסלות אפשרות זו:
1. נשיאת המשקל:
ליצורים שוכני ים אין כל קושי לשאת את משקלם העצמי. לעומתם, רוב היצורים שוכני היבשה צורכים 40% מהאנרגיה שלהם רק כדי לשאת את משקל גופם. יצורים אלה יכולים היו לעבור מים ליבשה רק אם היו מפתחים בו זמנית מערכות שלד ושרירים חדשות(!) שיוכלו לעמוד בדרישת אנרגיה זו, שינוי שאינו יכול לקרות באמצעות מוטציות מקריות.
2. שימור חום:
על היבשה, ייתכנו תנודות מהירות וחזקות במידות החום. יצורים שוכני יבשה מצוידים במנגנון פיזי המסוגל לעמוד בפני שינויי טמפרטורה משמעותיים אלו. בניגוד לכך, שינויי הטמפרטורה בסביבת הים הינם איטיים ומתונים. יצור חי שהינו בעל מערכת גופנית המווסתת בהתאם לטמפרטורה הקבועה של הים, יצטרך להשיג מערכת הגנה כדי להימנע מנזקי שינויי החום על פני היבשה. מגוחך לטעון שדגים השיגו מערכת הגנה שכזו באמצעות מוטציות מקריות באותו רגע בו פסעו אל היבשה.
3. מים:
ניצול המים, אשר חיוני לחילוף החומרים צריך להיות ניצול חסכוני עקב נדירותם היחסית בסביבת היבשה. לדוגמה, העור צריך לאפשר כמות מסוימת של אובדן נוזלים, ובו זמנית גם למנוע התא״דות מופרזת. זו הסיבה לכך שבניגוד ליצורים שוכני ים, שוכני היבשה חווים הרגשה של צמא. לכן, עורם של יצורי הים אינו מותאם לסביבה שאיננה ימית.
4. כליות:
יצורים שוכני ים נפטרים מחומרי פסולת, בעיקר אמוניה, באמצעים של סביבתם הימית. על היבשה, ניצול המים חייב להיות חסכוני. זו הסיבה מדוע ליצורים חיים אלו יש מערכת כליות. הודות לכליות, האמוניה נאגרת בדרך של המרתה לשתנן, ובכך מתאפשר ניצול של כמות מים מינימאלית במהלך הפרשתה. בנוסף לכך, דרושות מערכות חדשות כדי למלא את תפקוד הכליות. בקצרה, על מנת שאותם יצורים חסרי כליות יוכלו לעבור מים ליבשה, היה עליהם לפתח בן רגע מערכת כליות.
5. מערכת הנשימה:
דגים ״נושמים״ על-ידי קליטת חמצן המצוי במים שעוברים דרך זימיהם. הם יכולים לחיות מחוץ למים רק למשך מספר דקות. כדי לשרוד על היבשה, היה עליהם להשיג מערכת מושלמת של ריאות מיד באותו רגע.
ברור כשמש ששינויים פיזיולוגיים קיצוניים אלו לא יכולים היו להתרחש ביצור מסוים בן רגע ובאופן מקרי.
ביבליוגרפיה
38 Gerald T. Todd, "Evolution of the Lung and the Origin of Bony Fishes: A Casual Relationship", American Zoologist, Vol 26, No. 4, 1980, p. 757.
39 R. L. Carroll, Vertebrate Paleontology and Evolution, New York: W. H. Freeman and Co. 1988, p. 4.; Robert L. Carroll, Patterns and Processes of Vertebrate Evolution, Cambridge University Press, 1997, p. 296-97
40 Edwin H. Colbert, M. Morales, Evolution of the Vertebrates, New York: John Wiley and Sons, 1991, p. 99.
41 Jean-Jacques Hublin, The Hamlyn Encyclopædia of Prehistoric Animals, New York: The Hamlyn Publishing Group Ltd., 1984, p. 120.
42 Jacques Millot, "The Coelacanth", Scientific American, Vol 193, December 1955, p. 39.
43 Bilim ve Teknik Magazine, November 1998, No: 372, p. 21.
