פרק עשירי
המבוי הסתום של האבולוציה בנושא המולקולארי

בחלקים הקודמים של הספר, הראינו כיצד תיעוד המאובנים שולל את תקפותה של תיאורית האבולוציה. לאמתו של דבר, לא היה לנו צורך לספר את כל זה משום שתיאורית האבולוציה מתמוטטת הרבה לפני שאדם מגיע לטעון כל טענה לגבי ראיות המאובנים. הנושא שהופך את התיאוריה לחסרת משמעות מן ההתחלה הוא השאלה כיצד הופיעו החיים לראשונה על פני האדמה.

במענה לשאלה זו, טוענת תיאורית האבולוציה שהחיים התחילו בתא שהשתנה באופן מקרי. לפי תרחיש זה, לפני ארבעה מיליארד שנה, עברו תרכובות כימיות, שהיו חסרות חיים ומסוגים שונים, ריאקציה באטמוספרה הקדמונית של כדור הארץ (האדמה) אשר בה הובילו השפעות של ברקים ולחץ אטמוספרי ליצירת התא החי הראשון.

הדבר הראשון שחייב להיאמר הוא שהטענה שחומרים דוממים יכולים להתחבר כדי ליצור חיים הינה בלתי-מדעית, ולא אומתה בשום ניסוי או תצפית. חיים נוצרים רק מתוך חיים. כל תא חי נוצר על-ידי העתקה/שכפול של תא אחר. מעולם לא הצליח מישהו ליצור תא חי באמצעות חיבור של חומרים דוממים יחד, אפילו לא במעבדות המתקדמות ביותר.

תיאורית האבולוציה טוענת שתא חי זה – שלא ניתן לייצרו גם כשכל כוחות האינטלקט, הידע והטכנולוגיה האנושיים פועלים יחד – הצליח בכל זאת להיווצר באופן מקרי בתנאים הקדמוניים ששררו על כדור הארץ. בעמודים הבאים, נבחן מדוע טענה זו מנוגדת לעקרונות הבסיסיים ביותר של המדע והשכל.

מעשיית ה"תא שנוצר במקרה"

אם מישהו מאמין שתא חי יכול להתחיל להתקיים עקב צירוף מקרים, כי אז שום דבר אינו יכול למנוע ממנו להאמין בסיפור דומה שנספר להלן. הסיפור של העיר:

יום אחד, גוש של חֵמָר, שהיה דחוק בין הסלעים באזור של קרקע שוממה, נרטב מגשם שירד. כשהשמש זרחה, התייבש החֵמָר הרטוב, התקשה והתגבש לצורה חזקה ועמידה. עם חלוף הזמן, הסלעים ששימשו גם כתבנית עבור החמר, התרסקו איכשהו לחתיכות, ולבנה חזקה ומעוצבת להפליא התגלתה. הלבנה המתינה במשך שנים, באותם תנאי טבע, עד להיווצרות לבנה דומה נוספת. תהליך זה נמשך עד שנוצרו מאות ואלפי לבנים זהות באותו מקום. במקרה, אף אחת מהלבנים שנוצרו לא נפגמה. למרות שנחשפו לסערה, לגשם, לרוח, לשמש לוהטת ולקור מקפיא במשך אלפי שנים, הלבנים לא נסדקו, לא נשברו, ולא התגלגלו למקום אחר, אלא המתינו שם, באותו מקום, באותה נחישות, מחכות להיווצרות לבנים אחרות.

מורכבות התא

התא הינו המערכת המורכבת והמעוצבת ביותר שנצפתה אי פעם. מייקל דנטון, פרופסור לביולוגיה, בספרו "אבולוציה: תיאוריה במשבר", מסביר בעזרת דוגמה את המורכבות הזו:

"כדי להבין את מציאות החיים כפי שהיא נפרשת בפנינו דרך הביולוגיה המולקולארית, עלינו להגדיל את התא פי אלפי מיליון עד להגיעו לקוטר של עשרים ק"מ שדומה לספינת אוויר ענקית גדולה דיה כדי לכסות עיר גדולה כמו לונדון או ניו יורק. אז נוכל לראות אובייקט בעל תכנון ומורכבות מסתגלת שאין שני לו. על פני שטח התא נראה מיליוני פתחים, כמו נמלים של ספינות חלל גדולות, הנפתחים ונסגרים כדי לאפשר לזרם מתמיד של חומרים לזרום פנימה והחוצה. אילו עמדנו להיכנס דרך אחד הפתחים, היינו מוצאים את עצמנו בעולם של טכנולוגיה עילאית ומורכבות מבלבלת...(מורכבות) שהינה מעבר לכושר היצירתי שלנו, מציאות שהינה האנטיתזה של מקריות, ושעולה בכל מובן שהוא על כל דבר שנוצר אי פעם על-ידי האינטליגנציה האנושית..."

1. גרעין
כל האינפורמציה בנוגע לגוף האנושי מוצפנת כקוד מורכב במולקולת הדנ"א שבגרעין.

2. קרום התא
הודות לחדירותו הבררנית, קרום התא מבצע את הברירה הסופית אילו מולקולות מורשה להיכנס ולצאת מהתא.

3. מיטוכונדריה
מקור האנרגיה העיקרי של התא. כאן ממוזגים כל מולקולות האט"פ הנחוצות לתפקודי הגוף.

4. רשת אנדופלסמית
בידוד והובלת חלבונים ומולקולות אחרות.

שערי קרום התא
סופגים חמצן וגלוקוזה ומרחיקים חומרים כגון חלבונים ואנזימים הממוזגים על-ידי התא.

כשהיה מספר הלבנים מספיק, הן יצרו בניין, תוך שהן מסתדרות זו על גבי זו בדיוק במקום הנכון. תהליך זה קרה תוך תזוזות אקראיות של הלבנים, אשר נגרמו בהשפעת תנאי טבע כגון רוחות, סערות וסופות טורנדו. בינתיים, חומרים כגון תערובות מלט או עפר נוצרו "באופן טבעי", בתזמון מושלם, והסתננו בין הלבנים כדי להדקן זו לזו. בעוד שכל זה מתרחש, נוצר מחצב ברזל מתחת האדמה, גם הוא "באופן טבעי" והניח את יסודות הבניין שעתיד להיבנות על ידי הלבנים. בסופו של התהליך, התרומם בניין שלם הכולל את כל החומרים, הנגרות ושאר ההתקנים, באופן מושלם.

כמובן, בניין אינו מורכב רק מיסודות, לבנים ומלט. כיצד, אם כך, יושגו יתר החומרים החסרים? התשובה לכך פשוטה: כל סוגי החומרים שדרושים לבניית הבניין קיימים באדמה עליה הוא מוקם. צורן לזכוכית, נחושת לכבלים החשמליים, ברזל לעמודים, קורות, צינורות מים, וכדו'. כולם קיימים בשפע תחת האדמה. נדרשת רק המומחיות של ה"תנאים טבעיים" כדי לעצב ולמקם חומרים אלו בתוך הבניין. כל ההתקנים, הנגרות והאביזרים, מוצבים בין הלבנים בעזרת הרוח הנושבת, הגשם ורעידות האדמה. הכול התקדם יפה, כשהלבנים הסתדרו באופן שמשאיר את פתחי החלונות הנחוצים כאילו ידעו שמשהו המכונה זכוכית ייווצר מאוחר יותר בעזרת תנאי הטבע. יתרה מזאת, הלבנים לא שכחו להשאיר מרחב מסוים כדי לאפשר את התקנת מערכות המים, החשמל והחימום, שאף הן עומדות להיווצר מאוחר יותר בצורה מקרית. הכול התקדם היטב בעזרת "צירוף מקרים" ו"תנאים טבעיים" שיצרו תכנית מושלמת.

אם הצלחת לשמר את אמונתך בסיפור זה עד כה, כי אז לא צריך להיות לך קושי להניח כיצד נוצרו הבניינים, המפעלים, הכבישים הראשיים, המדרכות, התשתיות, מערכות התקשורת והתחבורה. אם הינך בעל ידע טכני ובקי למדי בנושא, אתה אף יכול לכתוב ספר "מדעי" ביותר, בן כמה כרכים, שמבטא את התיאוריות שלך על "תהליך האבולוציה של מערכת שפכים והשתלבותה בכל המבנים הקיימים". אתה עשוי לזכות בכבוד ובפרסים אקדמיים על מחקריך השנונים, ולראות את עצמך כגאון, השופך אור על טבע האנושות.

תיאורית האבולוציה, הטוענת שחיים החלו להתקיים באופן מקרי, איננה פחות אבסורדית מסיפורינו, שכן, עם כל המערכות התפעוליות שלו, ומערכות התקשורת, ההובלה והפיקוח, תא אינו פחות מורכב מאשר עיר.

הנס שבתא ואחריתה של האבולוציה

המבנה המורכב של התא החי לא היה ידוע בימיו של דארווין, ובזמנו, ייחוס החיים ל"צירופי מקרים ותנאים טבעיים" נתפס בעיני אבולוציוניסטים כמשכנע למדי.

טכנולוגית המאה ה- 20 ירדה לעומקם של חלקיקי החיים הזעירים ביותר והראתה שהתא הינו המערכת המורכבת ביותר בה נתקל המין האנושי אי-פעם. כיום אנו יודעים שהתא מכיל תחנות כוח המייצרות את האנרגיה אותה הוא צורך, מפעלים המייצרים את האנזימים ואת ההורמונים הנחוצים לחיים, בנק נתונים בו רשומה כל האינפורמציה הדרושה על כל המוצרים שיש לייצר, מערכות הובלה מורכבות וצינורות עיבוד נתונים להעברת חומרי גלם ותוצרים ממקום אחד לאחר, מעבדות ובתי זיקוק מתקדמים לריסוק חומרי גלם חיצוניים לחלקיהם השימושיים וחלבוני קרום תא מיוחדים כדי לפקח על חומרים נכנסים ויוצאים. וכל אלו מהווים רק חלק קטן ממערכת מורכבת במידה שלא תאמן.

הודאות של חסידי אבולוציה

תיאורית האבולוציה ניצבת בפני המשבר הגדול ביותר בבואה להסביר את הופעת החיים. זאת משום שמולקולות אורגא��יות הינן מורכבות הרבה יותר מכדי שניתן יהיה להסבירן כתוצר של מקריות. ברבע השני של המאה 1' ה-20, התחבטו אבולוציוניסטים בשאלת מוצא החיים. האבולוציוניסט הרוסי, אלכסנדר אופארין, צי שנחשב למומחה מוביל בנושא תיאורית האבולוציה המולקולארית, כתב בספרו ״מוצא החיים״ שפורסם בשנת 1936 את הדברים הבאים:

״לרוע המזל, מוצאו של התא נשאר בגדר שאלה שהינה למעשה הנקודה המעורפלת ביותר של תיאורית האבולוציה השלמה״.1

מאז אופארין, ערכו אבולוציוניסטים אין ספור ניסויים, מחקרים ותצפיות על מנת להוכיח שתא יכול היה להיווצר באופן מקרי. למרות זאת, כל ניסיון שכזה רק הבהיר ביתר שאת את התכנון המורכב של התא, ולכן תרם להפרכת השערות האבולוציוניסטים יותר ויותר.

פרופסור קלאוז דת (Dose), נשיא ״המכון לביוכימיה״ באוניברסיטת יוהנם גוטנברג, הצהיר: ״למעלה משלושים שנות מחקר בשאלת מוצא החיים בתחום של אבולוציה כימית ^ ומולקולארית הובילו

לתפיסה טובה יותר של עומק הבעיה של מוצא החיים על פני האדמה במקום לפתרונה. כרגע, כל הדיונים על תיאוריות .V וניסויים עיקריים בתחום הסתיימו או במבוי סתום או בהודאה בבורות.״2

ההצהרה הבאה של הגיאוכימאי, גיפרי בדה (Bada) ממכון "Scripps" בסן-דייגו, מבהירה את חוסר האונים של אבולוציוניסטים באשר למבוי סתום זה: ״כיום, בשעה שאנו נפרדים מהמאה העשרים, אנו עדיין ניצבים בפני הבעיה הבלתי פתורה הגדולה ביותר שהייתה לנו בשערי המאה העשרים: כיצד נוצרו החיים על האדמה?״3

1 Alexander I. Oparin, Origin of Life, (1936) NewYork: Dover Publications, 1953 (Reprint), p.196.

2 Klaus Dose, "The Origin of Life: More Questions Than Answers", Interdisciplinary Science Reviews, Vol 13, No. 4, 1988, p. 348

3 Jeffrey Bada, Earth, February 1998, p. 40.

ו.ה. טורפ (Thorpe ), מדען אבולוציוניסטי, מודה ש"הסוג היסודי ביותר של תא יוצר 'מנגנון' מורכב יותר מעל ומעבר לכל דמיון מכל מכונה אחרת שהומצאה עד כה, לא כל שכן כזו שנבנתה בידי אדם." 105

התא הינו כה מורכב עד שאפילו בעזרת רמת הטכנולוגיה הגבוהה שמושגת כיום לא ניתן לייצרו. שום מאמץ ליצור תא מלאכותי לא נחל מעולם הצלחה. לאמתו של דבר, הניסיונות לעשות זאת נזנחו. תיאורית האבולוציה טוענת שמערכת זו –שאותה אין המין האנושי יכול לשחזר למרות כל האינטליגנציה, הידע והטכנולוגיה שברשותו, החלה להתקיים "באופן מקרי" בתנאים ששררו על כדור הארץ הבראשיתי. אם להשתמש בדוגמה אחרת, הסיכוי ליצירת תא באקראי דומה לסיכוי לייצר העתק מושלם של ספר בעקבות התפוצצות בבית-דפוס.

סיר פרד הוייל (Hoyle ), המתמטיקאי והאסטרונום האנגלי, ערך השוואה דומה בריאיון שפורסם בכתב-העת "טבע" ב-12 בנובמבר, 1981. למרות שהוא אבולוציוניסט בעצמו, הוייל ציין ש"הסיכוי שצורות חיים גבוהות יותר הופיעו באופן זה הינו בר-השוואה לסיכוי שסופת טורנדו שמשתוללת מעל מגרש גרוטאות תרכיב מטוס בואינג 747 מתוך החומרים שמצויים שם". 106 פירושו של דבר, שלא ייתכן שתא יתחיל להתקיים באופן מקרי, ולכן הוא חייב היה ללא ספק להיברא.

אחת הסיבות הבסיסיות לכך שתיאורית האבולוציה אינה יכולה להסביר כיצד החל התא להתקיים היא "מורכבות התא שאינה ניתנת לצמצום". תא חי משמר את עצמו בעזרת שיתוף הפעולה ההרמוני של אברונים רבים. אם רק אחד מאברונים אלו מפסיק לתפקד, התא אינו יכול להישאר בחיים. אין לתא הזדמנות להמתין למנגנונים חסרי תודעה כגון ברירה טבעית או מוטציה שיאפשרו לו להתפתח. לכן, התא הראשון על פני האדמה היה בהכרח תא מושלם, המכיל את כל האברונים והתפקודים הדרושים. משמעות הדבר היא, ללא ספק, שתא זה היה חייב להיברא.

החלבונים קוראים תיגר על המקריות

תיאורית האבולוציה אינה מצליחה להסביר לא רק את התא, אלא גם את אבני-היסוד שלו. ההיווצרות, תחת תנאים טבעיים, של חלבון יחיד מתוך אלפי מולקולות החלבון המורכבות שיוצרות את התא, הינה בלתי-אפשרית.

חלבונים הינם מולקולות ענקיות המורכבות מיחידות קטנות יותר המסודרות ברצף, בכמויות ובמבנים מסוימים, ומכונות "חומצות אמיניות". יחידות אלו יוצרות את אבני היסוד של חלבון חי. החלבון הפשוט ביותר מורכב מ-50 חומצות אמיניות, אולם יש חלבונים המכילים אלפים מהן.

הנקודה המכרעת היא שהיעדר, תוספת, או החלפה של חומצת אמינו יחידה במבנה החלבון, גורמת לו להפוך לערימה מולקולארית חסרת תועלת. כל חומצה אמינית צריכה להימצא במקום הנכון ובסדר הנכון. תיאורית האבולוציה, שטוענת שהחיים הופיעו כתוצאה ממקריות, עומדת חסרת ישע נוכח סדר זה, מאחר שהוא מופלא מכדי להיות מוסבר על-ידי צירוף מקרים. (בנוסף לכך, התיאוריה אף אינה מסוגלת לאמת את טענת ההיווצרות המקרית של חלבונים, כפי שידון בהמשך.)

העובדה שהמבנה התפקודי של חלבונים אינו יכול להתרחש באופן מקרי, ניתנת להוכחה בקלות על-ידי חישובי הסתברות פשוטים שכל אחד מסוגל להבין.

לדוגמה, מולקולת חלבון בגודל ממוצע המורכבת מ-288 חומצות אמיניות, ומכילה 12 סוגים שונים של חומצות אמיניות, יכולה להיות מאורגנת ב-10 בחזקת 300 דרכים שונות. (זהו מספר עצום בממדים אסטרונומיים, המורכב מ-1 ואחריו 300 אפסים). מכל התוצאות האפשריות הללו, רק אחת יוצרת את מולקולת החלבון הרצויה. היתר ייצרו שרשרות של חומצות אמינו שהן או חסרות תועלת לחלוטין, או שעלולות להיות מזיקות ליצורים חיים.

במילים אחרות, ההסתברות ליצירת מולקולת חלבון מסוימת הינה 1 ל- 10 בחזקת 300. ההסתברות ש"1" זה יתרחש באופן מעשי היא אפסית. (בפועל, הסתברויות הקטנות מ-1 ל- 10 בחזקת 50, כבר נחשבות ל"הסתברות אפס").

אפילו המבנה הכימי של חלבון ציטוכרום- C בודד (למעלה משמאל) הינו מורכב מכדי שניתן יהיה להסבירו במונחים של מקריות - עקב כך, הביולוג האבולוציוניסט הטורקי, פרופסור עלי דמירםוי, הודה שהיווצרות מקרית של רצף ציטוכרום־כ) יחיד הינה ״בלתי סבירה, בדומה להסתברות שקוף יכתוב את היסטורית האנושות במכונת כתיבה מבלי לעשות כל טעויות״.

יתרה מזאת, מולקולת חלבון בת 288 חומצות אמיניות הינה צנועה למדי בהשוואה לכמה מולקולות חלבון ענקיות שמורכבות מאלפי חומצות אמיניות. כשאנו מחילים חישובי הסתברות דומים על מולקולות חלבון ענקיות אלו, ניתן לראות שאפילו המילה "בלתי-אפשרי" אינה מספקת כדי לתאר את הסיטואציה האמיתית.

אם נתקדם צעד נוסף בתרשים האבולוציה של החיים, ניווכח שלחלבון בודד אחד אין כל משמעות בפני עצמו. אחד מהחיידקים הקטנים ביותר שנתגלה אי-פעם, "מיקופלאסמה הומיניס 39H", מכיל 600 "סוגים" של חלבונים. במקרה זה, עבור כל אחד מ-600 סוגי החלבונים השונים, נידרש לבצע את חישובי ההסתברות שביצענו קודם עבור חלבון אחד. התוצאה המתקבלת מגדירה מחדש את המושג "בלתי אפשרי".

חלק מהקוראים, שעד כה קיבלו את תיאורית האבולוציה כהסבר מדעי, עשויים לחשוד שמספרים אלו מופרזים ואינם משקפים את העובדות האמיתיות. אין זה המצב: אלו עובדות מוחשיות ומוחלטות. אף לא אבולוציוניסט אחד יכול לחלוק על מספרים אלו. הם מסכימים שההסתברות להיווצרותו של חלבון בודד באופן מקרי הינה "בלתי-סבירה, בדומה להסתברות שקוף יכתוב את היסטורית האנושות במכונת כתיבה מבלי לעשות כל טעויות". 107 למרות זאת, במקום לקבל הסבר אחר, שהוא בריאה, הם ממשיכים להגן על הבלתי-אפשרי.

למעשה, אבולוציוניסטים רבים מכירים בסיטואציה זו. לדוגמה, ציין הרולד פ. בלום (Blum ), מדען אבולוציוניסטי בולט, ש"ההיווצרות הספונטאנית של פוליפפטיד (תרכובת חומצות אמינו) בגודל של החלבונים הידועים הקטנים ביותר, נראית מעבר לכל סיכוי." 108

אבולוציוניסטים טוענים שהתפתחות מולקולארית התרחשה על פני תקופת זמן ממושכת מאוד, ודבר זה הוא שהפך את הבלתי-אפשרי לאפשרי. אולם אין זה משנה עד כמה ממושכת התקופה. חומצות אמיניות אינן יכולות ליצור חלבונים באופן מקרי. וויליאם סטוקס (Stokes ), גיאולוג אמריקני, הודה בעובדה זו בספרו "עיקרי היסטורית כדור הארץ", בכתבו שההסתברות הינה כה קטנה "עד כי היא לא תתרחש במשך מיליארדי שנים על מיליארדי פלנטות, גם אם כל אחת מהן תהיה מכוסה בכיסוי של תמיסה מימית מרוכזת של חומצות האמינו הנחוצות." 109

אם כך, מהו הפירוש של דברים אלה ? פרי ריבס (Reeves ), פרופסור לכימיה, משיב על השאלה:

"כשבוחנים את המספר העצום של מבנים אפשריים שעשויים לנבוע מצירוף אקראי פשוט של חומצות אמיניות בהתאיידות של בריכה קדמונית, יהיה זה תמוה להאמין שחיים יכלו לצמוח בדרך זו. סביר יותר שאמן בנייה ותכנית אב יידרשו למשימה כזו." 110

אם ההיווצרות המקרית גם של אחד מחלבונים אלו הינה בלתי-אפשרית, הרי ש"יותר בלתי-אפשרי" שסכום של כמיליון חלבונים אלו יתחברו כהלכה באופן אקראי, וייצרו תא שלם. יתרה מזאת, תא אינו מורכב בשום אופן ממצבור של חלבונים גרידא. בנוסף לחלבונים, תא כולל גם חומצות גרעין, פחמימות, שומנים, ויטמינים וחומרים כימיים רבים אחרים כגון אלקטרוליטים המסודרים ביחס, שיווי משקל ותכנון ספציפיים במונחים הן של מבנה והן של תפקוד. כל אחד מאלמנטים אלו מתפקד כאבן יסוד או כמולקולה משותפת באברונים שונים.

רוברט שפירו (Shapiro ), פרופסור לכימיה באוניברסיטת ניו-יורק ומומחה לדי.אן.אי, חישב את הסתברות להיווצרות אקראית של 2,000 סוגי החלבונים הנמצאים בחיידק אחד (ישנם 200,000 סוגי חלבונים שונים בתא אנושי). המספר שנתקבל היה 1 ל- 10 בחזקת 40,000. 111 (זהו מספר לא ייאמן שהושג על-ידי הצבת 40,000 אפסים לאחר הספרה אחד).

הפרופסור למתמטיקה יישומית ולאסטרונומיה מאוניברסיטת קולג' קארדיף, ויילס, צ'אנדרה וויקראמאסינג (Wickramasinghe ), העיר:

"הסבירות להיווצרות הספונטאנית של חיים מתוך חומר דומם היא אחד למספר עם 40,000 אפסים אחריו...זה מספר גדול מספיק כדי לקבור את דארווין ואת כל התיאוריה של האבולוציה. לא היה שום מרק קדמוני, לא על פלנטה זו ולא על כל פלנטה אחרת, ואם ההתחלות של חיים לא היו אקראיות, אזי הן חייבות להיות תוצר של אינטליגנציה מכוונת. 112

סר פרד הויל (Hoyle ) אמר על מספרים בלתי סבירים אלו:

"לאמתו של דבר, תיאוריה שכזו (שחיים נוצרו על-ידי אינטליגנציה) הינה כה ברורה, עד שניתן לתמוה מדוע היא אינה מתקבלת על הכול כמובנת מאליה. הסיבות לכך הינן פסיכולוגיות ולא מדעיות." 113

הויל השתמש במונח "פסיכולוגי" על שום ההתניה העצמית של אבולוציוניסטים לא לקבל את הרעיון שחיים יכלו להיברא. מטרתם העיקרית הינה שלילת קיומו של האל. זו הסיבה היחידה בשלה הם ממשיכים להגן על תיאוריות בלתי הגיוניות, ובו בזמן להכיר בכך שהן בלתי אפשריות.

חלבונים שמאליים

כעת נבחן בפרוטרוט מדוע התרחיש האבולוציוניסטי ביחס להיווצרות החלבונים אינו אפשרי.

אפילו הרצף הנכון של חומצות האמיניות הנכונות אינו מספיק עדיין להיווצרות מולקולת חלבון מתפקדת. בנוסף לדרישות אלו, כל אחד מ- 20 הסוגים השונים של חומצות אמיניות המיוצג בהרכב של החלבונים, חייב להיות שמאלי. קיימים שני סוגים שונים של חומצות אמיניות – כמו כל המולקולות האורגאניות – המכונים "שמאלי" ו"ימני". היחס ביניהם הינו כתמונת-ראי סימטרית בין המבנים התלת-ממדיים שלהם, בדומה לזה של ידו הימנית וידו השמאלית של אדם. חומצות אמיניות מאחד משני הסוגים האלו עשויות בנקל להתחבר זו עם זו. אולם עובדה מדהימה שנתגלתה במחקרים הראתה שכל החלבונים בצמחים ובבעלי חיים על פלנטה זו, מהיצור החי הפשוט ביותר ועד למורכב ביותר, מורכבים מחומצות אמינו שמאליות. אם חומצה אמינית ימנית, ולו רק אחת, מתחברת למבנה של החלבון, החלבון הופך לחסר ערך. באופן מפתיע, בסדרת מחקרים שנעשו, חיידקים שנחשפו לחומצות אמיניות ימניות הרסו אותן מייד. במקרים מסוימים, נוצרו חומצות אמיניות שמאליות שימושיות מתוך אותם מרכיבים שנהרסו. הבה נניח לרגע שחיים קרו באופן מקרי, כפי שהאבולוציוניסטים טוענים שקרה. במקרה זה, החומצות האמיניות, הימניות והשמאליות, שנוצרו באקראי, אמורות להיות מיוצגות בטבע בערך בשיעורים שווים. לכן, כל הדברים החיים צריכים לכלול בהרכבם חומצות אמיניות משני הסוגים, גם ימניות וגם שמאליות משום שמבחינה כימית חומצות אמינו משני הסוגים יכולות להשתלב זו בזו. עם זאת, כפי שידוע לנו, בעולם האמיתי החלבונים הקיימים בכל היצורים החיים מורכבים רק מחומצות אמיניות שמאליות.

שני סוגי חומצות האמינו בטבע מכונות ״שמאליות״ ו״ימניות״. היחס ביניהן הינו כתמונת ראי סימטרית בין המבניפ התלת-ממדייפ שלהם, בדומה לזה של ידו הימנית וידו השמאלית של אדפ.

השאלה כיצד חלבונים יכולים לברור רק את השמאליות מבין כל חומצות האמינו, וכיצד אף לא חומצת אמינו ימנית אחת מעורבת בתהליך החיים, מהווה בעיה שמביכה אנשי אבולוציה. בחירה ספציפית ומודעת שכזו מציבה את תיאורית האבולוציה בפני סוג של מבוי סתום מהרציניים ביותר.

יתרה מזאת, מאפיין זה של חלבונים הופך את בעיית האבולוציוניסטים באשר ל"צירוף מקרים" לחמורה אף יותר. על מנת שחלבון "משמעותי" אחד ייווצר, לא מספיקה נוכחות של חומצות האמינו במספר וברצף מסוימים, ושילובן יחד בתכנית התלת-ממדית הנכונה. בנוסף לכך, כל חומצות אמינו אלה צריכות להיות שמאליות: אף אחת מהן אינה יכולה להיות ימנית. עם זאת, לא קיים מנגנון ברירה טבעית שיכול לזהות שחומצה אמינית ימנית הוספה לרצף, ושיש להסיר אותה מהשרשרת. סיטואציה זו מבטלת שוב, לחלוטין, את האפשרות של צירוף מקרים ושל "סיכוי".

ה"אנציקלופדיה בריטניקה למדע", התומכת באבולוציה בצורה גלויה, מציינת שחומצות האמינו של כל היצורים החיים על פני האדמה, ואבני היסוד של פרודות מורכבות כגון חלבונים, הינן בעלות אותה א-סימטריה שמאלית, שכמוהן כהטלת מטבע מיליון פעמים וקבלת "עץ" תמיד. אותה אנציקלופדיה מציינת שבלתי-אפשרי להבין מדוע מולקולות הופכות לשמאליות או ימניות, ושבחירה זו קשורה בצורה מרתקת למוצא החיים על פני האדמה. 114

כיצד הגיוני יותר להתייחס למטבע הנזרקת לאוויר מיליון פעמים ונופלת תמיד על צד ה"עץ"? האם להחשיב זאת כמקריות או, במקום זאת, לקבל את העובדה שנוכחת כאן התערבות מכוונת? התשובה צריכה להיות ברורה מאליה. עד כמה שתשובה זו תהיה ברורה מאליה, אבולוציוניסטים עדיין יסתתרו תחת הטיעון "צירוף מקרים", פשוט משום שהם אינם רוצים לקבל את קיומה של "התערבות מכוונת".

סיטואציה דומה לשמאליות של חומצות האמינו קיימת גם באשר לנוקליאוטידים, היחידות הקטנות ביותר של החומצות הגרעיניות, דנ"א ורנ"א. בניגוד לחלבונים, בהם נבחרות רק חומצות האמינו השמאליות, בחומצות גרעיניות, הצורות המועדפות של המרכיבים הנוקליאוטידים הינן תמיד ימניות. זוהי עובדה נוספת שאף פעם לא תוכל להיות מוסברת כצירוף מקרים.

לסיכום, באמצעות ההסתברויות שהוצגו, מוכח מעבר לכל צל של ספק שמוצא החיים אינו יכול להיות מוסבר על-ידי מקריות. כשאנו מנסים לחשב את ההסתברות לכך שחלבון בגודל ממוצע, המורכב מ-400 חומצות אמיניות, נבחר רק מתוך חומצות אמיניות שמאליות, אנו מגיעים להסתברות של 1 ל- 2 בחזקת 400, 1 ל- 10 בחזקת 120. רק לשם השוואה, הבה ניזכר שמספר האלקטרונים ביקום מוערך כ- 10 בחזקת 79, מספר שלמרות היותו עצום, הינו מספר קטן בהרבה. ההסתברות של חומצות אמינו אלו היוצרות את הרצף ואת הצורה התפקודית הדרושים, מסתכמת במספרים גדולים הרבה יותר. אם מוסיפים הסתברויות אלו זו לזו, ואם ממשיכים ומחשבים את ההסתברויות של מספר רב יותר ושל סוגים שונים של חלבונים, החישובים נעשים בלתי מתקבלים על הדעת.

מולקולות חומצות האמינו שמרכיבות את החלבונים חייבות להתחבר זו לזו בקשר המכונה ״קשר פפטידי״, שהינו דק אחד מסוגי קשרים רבים המצויים בטבע. כל חבירה אחרת של חומצות אמינו זו לזו תהפוך את שרשרת חומצות האמינו לחסרת תועלת ולא ייווצרו שום חלבונים.

קשר נכון הוא חיוני

הקשיים שתיאורית האבולוציה אינה מסוגלת להתגבר עליהם באשר להתפתחות חלבון יחיד, אינם נגמרים כאן. אין זה מספיק שחומצות האמינו יאורגנו במספרים וברצפים הנכונים, ובמבנים התלת-ממדיים הדרושים. היווצרות החלבון דורשת גם שמולקולות חומצות האמינו בעלות יותר מזרוע אחת, יהיו קשורות זו לזו בדרכים מסוימות. קשר מסוג זה מכונה "קשר פפטידי". חומצות אמיניות יכולות ליצור קשרים שונים זו עם זו ; אולם חלבונים מורכבים אך ורק מאותן חומצות אמיניות שמחוברות באמצעות קשרים "פפטידיים".

ההשוואה הבאה תבהיר נקודה זו. נניח שכל חלקיה של מכונית היו שלמים ומורכבים כהלכה, פרט לאחד הגלגלים שהיה מחובר למקומו בעזרת פיסת חוט תיל ולא עם האומים והברגים הרגילים, באופן כזה שמרכזו פונה לקרקע. בלתי אפשרי שמכונית כזו תנוע אפילו למרחק הקצר ביותר, לא משנה עד כמה הטכנולוגיה שלה מתוחכמת או עד כמה מנועה רב-עוצמה. במבט ראשון, נראה אמנם שכל דבר מונח במקומו, אולם החיבור הלקוי, אפילו של גלגל יחיד, הופך את המכונית כולה לחסרת תועלת. באותו אופן, במולקולת חלבון, תהפוך חבירה, ולו של חומצת אמינו אחת לאחרת בקשר שאיננו מסוג הקשר הפפטידי, את המולקולה כולה לחסרת תועלת.

מחקרים הראו שבמצב אקראי, יתאחדו חומצות אמיניות בקשר פפטידי רק ב- 50% מהפעמים, וביתר הזמן, יופיעו קשרים שונים שאינם קיימים בחלבונים. לצורך תפקוד תקין, חייבת כל חומצת אמינו שבונה חלבון, להתאחד עם חומצות אמינו אחרות רק באמצעות קשר פפטידי, באותו אופן שחומצת האמינו חייבת להיבחר רק מבין הצורות השמאליות.

הסתברות של התרחשות שכזו זהה להסתברות שכל אחת מחומצות האמינו של החלבון תהיה שמאלית. כלומר, כשאנו בוחנים חלבון שמורכב מ-400 חומצות אמיניות, ההסתברות שכל חומצות האמינו יתאחדו בתוך עצמן רק באמצעות קשרים פפטידיים הינה 1 ל- 2 בחזקת 399.

הסתברות אפס

כפי שנוכל לראות בהמשך, ההסתברות להיווצרותה של מולקולת חלבון המורכבת מ- 500 חומצות אמיניות הינה "אחד" למספר שנוצר על-ידי הצבת 950 אפסים אחרי אחד. זהו מספר בלתי נתפס עבור המוח האנושי, וההסתברות היא רק "על הנייר". במונחים מעשיים, הסיכוי להתרחשותו באופן ממשי הוא אפסי. כפי שראינו קודם, במתמטיקה, הסתברות הקטנה מ- 1 ל- 10 בחזקת 50, נחשבת באופן סטטיסטי כסיכוי "0" להתרחשות. הסתברות של "1 על 10 בחזקת 950" הינה הרבה מעבר לגבולות הגדרה זו.

בעוד שחוסר הסבירות של היווצרות מולקולת חלבון המורכבת מ- 500 חומצות אמיניות מגיע לממדים שכאלו, אנו יכולים להמשיך ולדחוק את גבולות השכל ברמות גבוהות יותר של חוסר סבירות. במולקולת ה"המוגלובין", שהינה חלבון חיוני, ישנן 574 חומצות אמיניות, מספר גדול יותר גם ממספר חומצות האמינו שמרכיבות את החלבון שצוין קודם. כעת נשקול זאת: בתא אחד בלבד מתוך מיליארדי תאי הדם האדומים בגופנו, ישנן "280,000,000" (280 מיליון) מולקולות המוגלובין. גילו המשוער של כדור הארץ אינו מספיק כדי לאפשר אפילו את היווצרותו של חלבון בודד באמצעות שיטת "ניסוי וטעייה", לא כל שכן של תא דם אדום. גם אם נניח שחומצות אמיניות התחברו והופרדו בשיטת ה"ניסוי וטעייה" ללא דיחוי מרגע היווצרות כדור הארץ, הרי שעל מנת ליצור מולקולת חלבון יחידה, הזמן שיידרש להתרחשות של משהו בעל הסתברות של 10 בחזקת 950 עדיין עולה במידה עצומה מעל גילו המשוער של כדור הארץ.

המסקנה העולה מכל האמור היא שהאבולוציה נופלת לתהום עמוקה של חוסר סבירות גם בנוגע להיווצרותו של חלבון אחד ויחיד.

האם קיים בטבע מנגנון של ניסוי וטעייה?

ניתן לסכם ולהדגיש נקודה חשובה מאוד ביחס להיגיון הבסיסי של חישובי הסתברות אשר לגביהם כבר ראינו כמה דוגמאות. הראינו קודם כיצד חישובי ההסתברות מגיעים לרמות אסטרונומיות, ושלהסתברויות אסטרונומיות אלו אין למעשה כל סיכוי להתרחש. מכל מקום, ישנה עובדה חשובה ומזיקה הרבה יותר לתיאורית האבולוציה והיא, שבתנאים טבעיים, לא יכולה שום תקופה של ניסוי וטעייה להתחיל על אף ההסתברות האסטרונומית, משום שבטבע לא קיים מנגנון של ניסוי וטעייה אשר מתוכו יכולים היו להופיע חלבונים.

החישובים שהצגנו קודם להמחשת הסתברות להיווצרות מולקולת חלבון שבה 500 חומצות אמיניות, תקפים רק עבור סביבה אידיאלית של ניסוי וטעייה, שלמעשה אינה קיימת בחיים האמיתיים. דהיינו, ההסתברות להשגת חלבון מועיל הינה של "1" ל- 10 בחזקת 950 רק אם אנו מניחים שקיים מנגנון דמיוני בו יד נעלמה מחברת 500 חומצות אמיניות באורח אקראי, ולאחר מכן בראותה שאין זה הצירוף הנכון, מתירה אותם בזה אחר זה, ומארגנת אותם שוב בסדר אחר, וכן הלאה. בכל ניסיון, יהיה על חומצות האמינו להיות מופרדות אחת אחת, ומסודרות שוב בסדר חדש. המיזוג ביניהן צריך להיעצר לאחר שנוספה חומצת האמינו ה- 500 במספר, ויש להבטיח שאף לא חומצת אמינו אחת נוספת תתערב בתהליך. לאחר מכן צריך הניסיון להיפסק כדי לבחון האם חלבון תפקודי כבר נוצר. במקרה של כישלון, על הכול להתפצל שוב ואז להיבדק פעם נוספת על רצף אחר. בנוסף לכך, בכל ניסיון, אסור לשום חומר חיצוני להיות מעורב, ויש הכרח שהשרשרת שנוצרת במהלך הניסיון לא תתנתק ולא תיהרס לפני שיתרחש החיבור ה- 499 במספר. משמעותם של תנאים אלו היא שההסתברויות שהצגנו קודם יכולות לפעול רק בסביבה מבוקרת בה מנגנון הכרתי מכוון את ההתחלה, את הסיום, וכל שלב ביניים בתהליך, ושבה רק "הבחירה הנכונה של חומצות האמינו" נותרת בלתי מבוקרת. סביבה כזו אינה יכולה בבירור להתקיים בתנאים טבעיים. לפיכך, היווצרות חלבון בסביבה טבעית היא בלתי-אפשרית מבחינה הגיונית וטכנית. למעשה, אין זה מדעי כלל וכלל אפילו לדבר על ההסתברויות להתרחשות אירוע מסוג זה.

מאחר שישנם אנשים שאינם מסוגלים לנקוט בדרך של הסתכלות רחבה על עניינים אלו, ותחת זאת הם ניגשים אליהם מנקודת מבט שטחית ומתייחסים להיווצרות החלבון כאל תגובה כימית פשוטה, הם עשויים להסיק מסקנות בלתי-מציאותיות, כגון "חומצות אמיניות מתחברות בדרך של ריאקציה ולאחר מכן בונות חלבונים". מכל מקום, תגובות כימיות מקריות המתרחשות במבנה חסר חיים, עשויות להוביל רק לשינויים פשוטים ופרימיטיביים שמספרם מוגבל וקבוע מראש. ליצירת חומר כימי מעט מורכב יותר , תידרש מעורבות של מפעלי ענק, מפעלים כימיים, ומעבדות. התרופות, וחומרים כימיים רבים אחרים שאנו משתמשים בהם בחיי היומיום, מיוצרים בדיוק באופן זה. חלבונים הינם בעלי מבנים מורכבים הרבה יותר יחסית למוצרים הכימיקלים המיוצרים בתעשייה. לפיכך, לא ייתכן שהחלבונים, שכל אחד מהם הינו פלא של בריאה ושכל חלק בהם ממלא את תפקידו בסדר קבוע, ייווצרו כתוצאה מתגובות כימיות מקריות.

נניח לרגע את כל הסיבות לכך שההתרחשויות שתיארנו כאן אינן אפשריות ונניח שמולקולת חלבון מועילה הצליחה "במקרה" להתפתח באופן ספונטאני. אפילו אז, לאבולוציה שוב אין תשובות, משום שעל מנת שחלבון זה ימשיך להתקיים, עליו להיות מבודד ממקום משכנו הטבעי ולהיות מוגן בתנאים מיוחדים מאוד. אם לא, הוא יתפרק כתוצאה מחשיפה לתנאים טבעיים שעל פני האדמה, או שיתחבר עם חומצות, חומצות אמינו, או תרכובות כימיות אחרות, וכתוצאה מכך יאבד את התכונות המיוחדות לו ויהפוך לחומר שונה לחלוטין וחסר תועלת.

מהומת האבולוציה בנוגע למוצא החיים

השאלה "כיצד דברים חיים הופיעו לראשונה" הינה מבוי סתום כה מכריע לחסידי האבולוציה, עד שלרוב הם אינם מנסים אפילו לגעת בנושא זה. הם מנסים לפסוח על שאלה זו בעזרת האמירה "היצורים הראשונים החלו להתקיים כתוצאה מאירועים אקראיים כלשהם במים". הם נתקלים במחסום דרכים אותו הם אינם מצליחים לעקוף בשום אופן. למרות טיעוני האבולוציה הפליאונטולוגית, אין לאותם חסידי תיאורית האבולוציה מאובנים אשר ביכולתם לעוותם ולפרשם שלא כראוי לצורך תמיכה בטענותיהם. לכן, תיאורית האבולוציה מופרכת בוודאות כבר מנקודת ההתחלה.

מעל לכול, יש להביא בחשבון נקודה אחת: אם צעד אחד כלשהו בתהליך האבולוציה מתברר כבלתי-אפשרי, זה כשלעצמו מספיק כדי להוכיח שכל התיאוריה מוטעית ובלתי תקפה באופן מוחלט. לדוגמה, על-ידי הוכחה שההיווצרות האקראית של חלבונים איננה בגדר האפשר, כל הטיעונים האחרים בנוגע לצעדים הבאים של האבולוציה מופרכים אף הם. ולאחר מכן, ההתבוננות בכמה גולגולות של קופים ובני אדם ועשיית ספקולציות לגביהן, הופכת לחסרת משמעות.

כיצד החלו יצורים חיים להתקיים מתוך חומר חסר חיות, הייתה סוגיה שהאבולוציוניסטים התחמקו ממנה, ואפילו ניסו להימנע מאזכורה במשך זמן רב. בסופו של דבר, הם נאלצו להתייחס אליה ועשו ניסיונות ליישבה בעזרת סדרת ניסויים שנערכו ברבע השני של המאה ה-20.

השאלה העיקרית הייתה: כיצד יכול היה התא החי הראשון להופיע באטמוספרה הקדמונית של כדור הארץ? במילים אחרות, איזה סוג הסבר יכולים היו האבולוציוניסטים להציע?

האבולוציוניסטים חיפשו תשובות לשאלות אלו באמצעות ניסויים. מדענים וחוקרי אבולוציה ביצעו ניסויי מעבדה שמטרתם לענות על שאלות אלו, אולם לא היה בהם כדי לעורר עניין רב. מתוכם, המחקר בנושא מוצא החיים שזכה להערכה הרבה ביותר הינו "הניסוי של מילר" שנערך על-ידי חוקר אמריקני בשם סטנלי מילר (Miller ) בשנת 1953. (הניסוי מוכר גם כ"ניסוי יורי-מילר" על שום תרומתו של הארולד יורי (Urey ), מדריכו של מילר באוניברסיטת שיקגו).

ניסוי זה הינו ה"ראיה" היחידה בידי האבולוציוניסטים כדי להוכיח כביכול בעזרתה את "הנחת היסוד של האבולוציה המולקולארית" ; הם מקבלים אותה כשלב הראשון של תהליך האבולוציה המשוער שמוביל לחיים. למרות שחלפה כמעט מחצית מאה, וההתקדמות הטכנולוגית גדלה מאוד, לא הצליח חוקר נוסף להתקדם הלאה. למרות כל זאת, ספרי הלימוד מציגים עדיין את הניסוי של מילר כהסבר האבולוציוני להתהוות המוקדמת ביותר של יצורים חיים. בהכירם בעובדה שניסויים אלו אינם תומכים, אלא מפריכים למעשה את הנחת היסוד שלהם, חוקרי אבולוציה נמנעים במכוון מהמשך הניסויים בכיוון זה.

הניסוי של מילר

שאיפתו של סטנלי מילר הייתה להדגים בדרך של ניסוי, שחומצות אמיניות, אבני היסוד של חלבונים, יכלו להתחיל להתקיים "במקרה" על כדור הארץ חסר החיים לפני מיליארדי שנים.

בניסוי השתמש מילר בתערובת של גזים אשר הניח שהתקיימו על פני כדור הארץ הבראשיתי, (הנחה שהתבררה מאוחר יותר כבלתי-מציאותית), שהייתה מורכבת מאמוניה, מתאן, מימן, ואדי מים. מאחר שבתנאים טבעיים גזים אלו לא יגיבו זה לזה, הוסיף מילר אנרגיה לתערובת על מנת להפעיל ריאקציה ביניהם. בהניחו שאנרגיה זו יכולה הייתה להתקבל על-ידי ברק שנדלק באטמוספרה הקדמונית, הוא בחר להשתמש בזרם חשמלי למטרה זו.

מילר חימם את תערובת הגזים בחום של 100 מעלות צלזיוס למשך שבוע והוסיף את הזרם החשמלי. בסוף אותו שבוע, ניתח מילר את הכימיקלים שנוצרו בתחתית המיכל, והבחין בהיווצרותן של שלוש מתוך 20 החומצות האמיניות שיוצרות את מרכיבי-היסוד של חלבונים.

ניסוי זה עורר התרגשות רבה בקרב אבולוציוניסטים, והוא הוצג כהצלחה יוצאת מן הכלל. יתרה מזאת, על רקע מצב של התרוממות רוח משולהבת, התנוססו על פרסומים שונים כותרות כגון "מילר יצר חיים". ואולם כל מה שהצליח מילר למזג וליצור היו רק כמה מולקולות "חסרות-חיות".

מעודדים מניסיון זה, יצרו אבולוציוניסטים תרחישים חדשים. במהרה נוסחו השערות חדשות בנוגע לשלבים הבאים של התפתחות החומצות האמיניות: חומצות אמיניות התלכדו כביכול מאוחר יותר ברצפים הנכונים במקרה, ויצרו חלבונים. חלק מחלבונים אלו שהופיעו באופן מקרי נהפכו בעצמם למבנים דמויי קרום תא, ש"איכשהו" החלו להתקיים ויצרו תא פרימיטיבי. במשך הזמן התאים התחברו, כביכול, ויצרו יצורים חיים רב תאיים.

מכל מקום, הניסוי של מילר לא היה יותר מאשר משחק ב"כאילו" ובמובנים רבים הוכח מאז שהוא כוזב.

Latest Evolutionist Sources Dispute Miller's Experiment

Today, Miller's experiment is totally disregarded even by evolutionist scientists. In the February 1998 issue of the famous evolutionist science journal Earth, the following statements appear in an article titled "Life's Crucible":

Geologist now think that the primordial atmosphere consisted mainly of carbon dioxide and nitrogen, gases that are less reactive than those used in the 1953 experiment. And even if Miller's atmosphere could have existed, how do you get simple molecules such as amino acids to go through the necessary chemical changes that will convert them into more complicated compounds, or polymers, such as proteins? Miller himself throws up his hands at that part of the puzzle. "It's a problem," he sighs with exasperation. "How do you make polymers? That's not so easy."1

As seen, today even Miller himself has accepted that his experiment does not lead to an explanation of the origin of life. The fact that evolutionist scientists embraced this experiment so fervently only indicates the difficulties facing evolution, and the desperation of its advocates.

In the March 1998 issue of National Geographic, in an article titled "The Emergence of Life on Earth", the following comments appear:

Many scientists now suspect that the early atmosphere was different from what Miller first supposed. They think it consisted of carbon dioxide and nitrogen rather than hydrogen, methane, and ammonia.

That's bad news for chemists. When they try sparking carbon dioxide and nitrogen, they get a paltry amount of organic molecules - the equivalent of dissolving a drop of food colouring in a swimming pool of water. Scientists find it hard to imagine life emerging from such a diluted soup.2

In brief, neither Miller's experiment, nor any other similar one that has been attempted, can answer the question of how life emerged on earth. All of the research that has been done shows that it is impossible for life to emerge by chance, and thus confirms that life is created.

1. Earth, "Life's Crucible", February 1998, p.34

2. National Geographic, "The Rise of Life on Earth", March 1998, p.68

הניסוי של מילר איננו אלא משחק ב"כאילו"

הניסוי של מילר ביקש להוכיח שחומצות אמינו יכולות להיווצר בכוחות עצמן בתנאים הדומים אלה של כדור הארץ הבראשיתי, אולם הוא הכיל נקודות של חוסר עקביות במספר תחומים:

בעזרת שימוש במנגנון המכונה "מלכודת קור", בודד מילר את חומצות האמינו מהסביבה ברגע שנוצרו. אילולא עשה זאת, תנאי הסביבה בהם נוצרו חומצות האמינו היו הורסים מולקולות אלו באופן מיידי. ללא ספק, סוג זה של מנגנון בידוד מכוון לא היה קיים בכדור הארץ הבראשיתי. ללא מנגנון שכזה, גם אם הייתה נוצרת חומצת אמינו אחת, היא הייתה נהרסת מייד. הכימאי ריצ'רד בליס (Bliss ) התייחס לסתירה זו בהבחינו ש"למעשה, ללא מלכודת זו, התוצרים הכימיים היו נהרסים על-ידי מקור האנרגיה." 115 וכצפוי, בניסוייו הקודמים לא הצליח מילר ליצור אף לא חומצה אמינית יחידה בעזרת אותם חומרים אך ללא מנגנון מלכודת הקור.

סביבה האטמוספרית הקדמונית שמילר ניסה לחקות בניסוי, הייתה בלתי מציאותית. בשנות ה-80, הסכימו מדענים על כך שבמקום מתאן ואמוניה, יש להשתמש חנקן ובדו-תחמוצת הפחמן כדי ליצור את הסביבה המלאכותית. לאחר תקופת שתיקה ארוכה, הודה גם מילר עצמו שהסביבה האטמוספרית שהוא יצר בניסוי שלו לא הייתה מציאותית. 116 מדוע, אם כך, התעקש מילר על גזים אלו? התשובה לכך פשוטה: לא ניתן להרכיב שום חומצה אמינית ללא אמוניה. קווין מק'קין (McKean ) דיבר על כך במאמר שפורסם בכתב-העת "דיסקובר":

"מילר ויורי ניסו לחקות את האטמוספרה הקדמונית על כדור הארץ בעזרת תערובת של מתאן ואמוניה. לפי החוקרים, כדור הארץ היה תערובת הומוגנית של מתכת, אבן וקרח. בכל אופן, מהמחקרים העדכניים ביותר עולה שכדור הארץ לא היה חם מאוד באותם ימים, ושהוא היה מורכב מניקל ומתכת מותכים. לכן היה צריך ליצור את האטמוספרה הכימית של אותם זמנים בעיקר מחנקן (N2 ), דו-תחמוצת הפחמן (CO2 ) ואדי מים (H2O ). מכל מקום, מרכיבים אלו פחות מתאימים ממתאן ואמוניה לצורך יצירת מולקולות אורגאניות." 117 המדענים האמריקנים, ג'.פ. פריס (Ferris ) וק.ט. צ'ן (Chen ) חזרו על הניסוי של מילר בעזרת סביבה אטמוספרית שהכילה דו-תחמוצת הפחמן, מימן, חנקן, ואדי מים, ולא הצליחו לקבל אף לא מולקולת חומצת אמינו אחת. 118

נקודה חשובה אחרת הפוסלת את הניסוי של מילר היא שבתקופה בה, על פי ההשערה, נוצרו חומצות האמינו, היה באטמוספרה מספיק חמצן כדי להרוס את כולן. עובדה זו, שמילר העלים עין ממנה, נתגלתה על-ידי עקבות הברזל המחומצן והאורניום שנמצאו בסלעים שגילם המתוארך הינו 3.5 מיליארד שנה. 119 קיימים ממצאים נוספים המראים שכמות החמצן באטמוספרה באותם זמנים הייתה גבוהה הרבה יותר מכפי שטענו האבולוציוניסטים במקור. מחקרים אף הראו שבאותה תקופה, כמות הקרינה האולטרה-סגולה שכדור הארץ היה חשוף לה, הייתה גבוהה פי 10,000 לערך בהשוואה להערכות של האבולוציוניסטים. קרינה כה חזקה גורמת בהכרח לשחרור חמצן על-ידי פירוק אדי המים ודו-תחמוצת הפחמן באטמוספרה. הסיטואציה סותרת לגמרי את הניסוי של מילר, שהשמיט לחלוטין את מרכיב החמצן. אם הניסוי היה מערב חמצן, המתאן היה מתפרק לדו-תחמוצת הפחמן ולמים, והאמוניה לחנקן ומים. כמו כן, בסביבה נטולת חמצן, גם לא תהיה שכבת אוזון ; לפיכך, חומצות האמינו היו נהרסות לאלתר מאחר שהן היו נחשפות לקרניים האולטרה-סגולות העזות ביותר בהיעדר ההגנה של שכבת אוזון. במילים אחרות, בין אם העולם הבראשיתי היה מלא חמצן או נטול חמצן, התוצאה היא סביבה קטלנית עבור חומצות אמיניות.

בסוף הניסוי של מילר, נוצרו חומצות אורגאניות רבות בעלות מאפיינים מזיקים למבנה ולתפקוד של יצורים חיים. אם חומצות האמינו לא היו מבודדות, והיו מושארות באותה סביבה עם כימיקלים אלו, הן היו בהכרח נהרסות או משנות את צורתן לתרכובות שונות באמצעות תגובות כימיות. יתרה מזאת. מספר רב של חומצות אמיניות ימניות היו נוצרות בסוף הניסוי. 120 נוכחות חומצות אמיניות אלו מפריכה את התיאוריה אפילו במונחים שלה עצמה, מאחר שחומצות אמיניות ימניות אינן יכולות לתפקד בהרכב של יצורים חיים. לסיכום, הנסיבות בהן נוצרו חומצות האמינו בניסוי של מילר לא התאימו לחיים. לאמתו של דבר, מדיום זה יצר תנאים של תערובת חומצתית מחמצנת והרסנית למולקולות שנתקבלו.

כל העובדות הללו מצביעות על אמת מוצקה אחת: הניסוי של מילר אינו יכול להוכיח שיצורים חיים נוצרו באופן מקרי בתנאים דמויי אלה של כדור הארץ הקדום. הניסוי בכללותו אינו יותר מניסוי מעבדה מבוקר ומכוון לצורך הפקת חומצות אמיניות. כמות הגזים והסוגים בהם השתמשו בניסוי נבחרו בצורה אידיאלית שתאפשר את יצירת החומצות האמיניות. כמות האנרגיה שסופקה למערכת הייתה לא גדולה מידי ולא מועטה מדי, אלא נקבעה במדויק כדי לאפשר את התרחשות התגובות הכימיות הנחוצות. מתקן הניסוי היה מעוקר ומבודד, כך שמנע הסתננות של יסודות כלשהם העלולים להזיק ולהרוס, או כל סוג אחר של יסודות שיכולים לסכל את יצירת החומצות האמיניות. הניסוי נמנע מהכללת יסודות , מינראלים או תרכובות שנכחו כנראה בכדור הארץ הקדום, אולם שעלולים היו לשנות את מהלך התגובות הכימיות. חמצן שהיה מונע יצירת חומצות אמינו עקב חמצון הינו רק אחד מיסודות הרסניים אלו. אפילו בתנאי מעבדה אידיאליים אלו, היה זה בלתי-אפשרי לחומצות האמינו שנוצרו לשרוד ללא מנגנון "מלכודת הקור".

למעשה, באמצעות הניסוי, הפריך מילר את טענת האבולוציה כי "חיים הופיעו כתוצאה של צירופי מקרים בלתי מכוונים". זאת משום שהניסוי אינו מוכיח אלא שחומצות אמינו יכולות להיווצר רק בסביבת מעבדה מבוקרת, בה כל התנאים מתוכננים באופן קפדני על-ידי התערבות מכוונת. כלומר, הכוח שמחולל חיים אינו יכול להיות מקריות בלתי-מכוונת כי אם בריאה מכוונת ומודעת.

הסיבה לכך שאבולוציוניסטים ממאנים להכיר במציאות ברורה זו היא דבקותם העיוורת בדעות הקדומות שהינן בלתי מדעיות לחלוטין. מעניין שהרולד יורי, שארגן את הניסוי עם תלמידו, סטנלי מילר, פרסם את ההודאה הבאה לגבי הנושא:

"כל אחד מאיתנו שחוקר את מוצא החיים מגלה שככל שבוחנים זאת יותר, כך מרגישים יותר שחיים הינם מורכבים מכדי להתפתח במקום כלשהו. כולנו מאמינים באמונה שאין עליה עוררין שהחיים התפתחו על פלנטה זו מחומר חסר-חיים. זה רק שהמורכבות שלהם הינה כה גדולה, שקשה לנו לדמיין שכך הם קרו." 121

האטמוספרה של העולם הקדום והחלבונים

מקורות אבולוציוניסטים השתמשו בניסוי של מילר, למרות כל הנקודות הבלתי-עקביות שלו, בניסיון לחפות על שאלת המוצא של חומצות אמיניות.. על-ידי נטיעת הרושם שהסוגיה כבר נפתרה מזמן בעזרת הניסוי הבלתי תקף, הם מנסים לטייח את הסדקים של תיאורית האבולוציה.

מכל מקום, על מנת להסביר את השלב השני של מוצא החיים, היה על אבולוציוניסטים להתייצב בפני בעיה גדולה אף יותר מזו של יצירת חומצות-האמיניות, כלומר, מוצא החלבונים, אבני היסוד של החיים, המורכבות ממאות חומצות אמינו שונות המחוברות זו לזו בסדר מיוחד.

אחת ההטעיות החמורות ביותר של האבולוציוניסטים הינד. האופן בו הם מדמיינים את הופעת החיים בצורה ספונטאנית על פני כדור הארץ הפרימיטיבי, כפי שהם מתייחסים אליו וכפי שמוצג בתמונה שלמעלה. הם מנסים להוכיח טענות אלו בעזרת מחקרים כגון הניסוי של מילר. אך הם נוחלים תבוסה שוב ושוב אל מול העובדות המדעיות: הממצאים שהושגו בשנות השבעים מוכיחים שהאטמוספרה ששררה בכדור הארץ הפרימיטיבי, כפי שהם מתארים אותה, הייתה בלתי כשירה לחלוטין לחיים.

הטענה שחלבונים נוצרו באופן מקרי בתנאים טבעיים, הינה אף פחות מציאותית ובלתי סבירה מאשר הטענה שחומצות אמינו נוצרו בדרך מקרה. בעמודים הקודמים הוכחנו בעזרת חישובי הסתברות שהחיבור המקרי של חומצות אמיניות ברצפים הנכונים על מנת ליצור חלבונים, אינו אפשרי מבחינה מתמטית. כעת, נבחן מדוע היווצרות חלבונים באופן כימי תחת התנאים של כדור הארץ הבראשיתי, גם היא אינה אפשרית.

יצירת חלבונים איננה אפשרית בתוך מים

כפי שראינו, כשחומצות אמינו מתלכדות כדי ליצור חלבונים, הן יוצרות חיבור מיוחד המכונה "הקשר הפפטידי". מולקולת מים משתחררת במהלך יצירת קשר פפטידי זה.

עובדה זו מפריכה ללא ספק את ההסבר האבולוציוניסטי שהחיים הקדמוניים החלו להיווצר במים, משום שבהתאם ל"עיקרון הלה-שטליה" בכימיה, לא ייתכן שתגובה כימית שמשחררת מים (תגובת עיבוי) תתרחש בסביבה מימית. הסיכויים שסוג תגובה זה יתרחש בסביבה המכילה מים מוערכים כ"בעלי ההסתברות להתרחשות הנמוכה ביותר" מבין כל התגובות הכימיות.

מכאן שהאוקיינוס, שבהתאם לטענה היה קיים במקום בו החלו חיים ונוצרו חומצות אמיניות, בבירור איננו סביבה מתאימה ליצירת חלבונים על ידי חומצות אמיניות. יהיה זה בלתי הגיוני לאבולוציוניסטים לשנות את דעתם ולטעון שהחיים נוצרו על אדמה, משום שהסביבה היחידה בה חומצות אמיניות יכלו להיות מוגנות מקרינה אולטרה-סגולית היא בים ובאוקיינוס. על היבשה, חומצות האמינו היו נהרסות על-ידי קרניים אולטרה-סגוליות. עיקרון הלה-שטליה מפריך את הטענה של יצירת חיים בים ומגלם דילמה נוספת שניצבת בפני האבולוציה.

עוד ניסיון נואש: הניסוי של פוקס

בתגובה לאתגר שהעלתה הדילמה שהוצגה לעיל, החלו חסידי תיאורית האבולוציה להמציא תרחישים בלתי מציאותיים באשר ל"בעיית מים" זו, שהפריכה באופן כה סופי את התיאוריות שלהם. סידני פוקס (Fox ) שהיה בין החוקרים הידועים ביותר, קידם את התיאוריה הבאה על מנת לפתור את הבעיה. לפי פוקס, חומצות האמינו הראשונות הועברו אל אזור של הסלעים בקרבת הר געש מיד לאחר יצירתם בתוך האוקיינוס הקדום. המים בתערובת זו, שכללה את חומצות האמינו שנמצאו על הסלעים, התאדו כשהטמפרטורה עלתה ועברה את נקודת הרתיחה. לאחר מכן, יכלו החומצות האמיניות ש"יבשו לחלוטין" להתלכד כדי ליצור חלבונים.

פוקס הרכיב בניסוייו חומר המכונה ״פרוטנואיד״. הפרוטנואידים שנוצרו הינם קומבינציות של חומצות אמיניות שהתאחדו באופן אקראי. בניגוד לחלבונים של יצורים חיים, פרוטנואידים אלה הינם כימיקלים חסרי תועלת ושימוש. התמונה מציגה מבט על חלקיקי פרוטנואידים דרך מיקרוסקופ אלקטרוני.

מוצא "מסובך" זה לא התקבל על-ידי אנשים רבים בתחום, מאחר שחומצות אמיניות אינן מסוגלות לעמוד בטמפרטורות כה גבוהות. מחקרים אישרו שחומצות אמיניות נהרסות באופן מיידי בטמפרטורות גבוהות מאוד.

אולם פוקס לא אמר נואש. הוא איחד במעבדה חומצות אמיניות טהורות "תחת תנאים מיוחדים מאוד" על-ידי חימומן בסביבה יבשה. חומצות האמינו התלכדו, אולם עדיין לא נוצרו חלבונים. הדבר היחיד שהופק מהניסוי היה לולאות פשוטות ולא מסודרות של חומצות אמיניות, שמחוברות זו לזו באופן שרירותי, לולאות שהיו רחוקות מלדמות לחלבון חי כלשהו. יתרה מזאת, אם פוקס היה מחזיק את חומצות האמינו תחת טמפרטורה קבועה, כי אז גם לולאות חסרות תועלת אלו היו מתפרקות. 122

נקודה אחרת השוללת את הניסוי הייתה שפוקס לא השתמש בתוצרים הסופיים חסרי-התועלת שהושגו במחקר של מילר ; במקומם, הוא השתמש בחומצות אמיניות טהורות מתוך יצורים חיים. מאחר שהמחקר היה מכוון להוות המשך לניסוי של מילר, היה על פוקס להתחיל מתוך התוצאות שנתקבלו על-ידי מילר. אולם לא פוקס, ואף לא שום חוקר אחר, עשו שימוש בחומצות האמיניות חסרות התועלת שנוצרו על-ידי מילר. 123 הניסוי של פוקס לא התקבל בברכה בחוגי האבולוציוניסטים, משום שהיה ברור ששרשרות חומצות האמינו חסרות המשמעות שהושגו על-ידו (אותן כינה "פרוטאינואידים") לא היו יכולות להיווצר בתנאים טבעיים. בנוסף לכך,עדיין אי- אפשר היה לייצר חלבונים, יחידות היסוד של חיים. בעיית מוצא החלבונים נותרה בלתי פתורה. במאמר בכתב העת המדעי הפופולארי, "חדשות הנדסה כימית", שהופיע בשנות ה-70, הוזכר הניסוי של פוקס במילים הבאות:

"סידני פוקס והחוקרים האחרים הצליחו לאחד את חומצות האמינו בצורת "פרוטאינואידים" בעזרת שימוש בטכניקות חימום מיוחדות מאוד בתנאים שלמעשה לא שררו באף אחד מהשלבים הקדמוניים השונים של כדור הארץ. כמו כן, אין הם דומים כלל לחלבונים הרגילים שנוכחים בדברים חיים, ואינם אלא שרשרות כימיות בלתי סדירות וחסרות שימוש. הוסבר שגם אם מולקולות מסוג זה היו מתהוות בתקופות המוקדמות, הן ללא ספק היו נהרסות." 124

לאמתו של דבר, הפרוטאינואידים שפוקס השיג היו שונים לחלוטין מחלבונים אמיתיים הן במבנה והן בתפקוד. ההבדל בין חלבונים ובין פרוטאינואידים אלו היה בסדר גודל עצום, הדומה להבדל בין חלק כלשהו של מכשיר טכנולוגי משוכלל לבין גוש של ברזל לא מעובד.

יתרה מזאת, אפילו לשרשרות אלו של חומצות אמיניות בלתי סדירות לא היה סיכוי לשרוד באטמוספרה הקדמונית. השפעות פיסיות וכימיות מזיקות והרסניות שמקורן בחשיפה כבדה לאור אולטרה-סגולי ולתנאי טבע בלתי-יציבים אחרים היו גורמות להתפוררות של פרוטאינואידים אלו. עקב עיקרון הלה-שטליה, היה זה גם בלתי אפשרי שחומצות האמינו יתהוו תחת מים, שם היו מוגנות מפני הקרניים האולטרה-סגוליות. לאור כל האמור, בסופו של דבר, המדענים האבולוציוניסטים הסירו את תמיכתם מהרעיון שפרוטאינואידים היו בסיס החיים.

המולקולה המופלאה: דנ"א

המולקולה המוכרת כדנ"א, שנמצאת בגרעין של כל אחד ממאה טריליוני התאים שבגופנו, מכילה את התכנית המלאה למבנה הגוף האנושי. כל האינפורמציה בנוגע לכל המאפיינים של האדם, החל מההופעה הפיסית ועד למבנה האיברים הפנימיים, רשומה בדנ"א.

עד כה, הראתה החקירה שלנו שתיאורית האבולוציה שרויה במבוכה רצינית במישור המולקולארי. אבולוציוניסטים כלל לא הצליחו לשפוך אור על התהוותם של חומצות אמיניות, וגם היווצרות החלבונים נשארה תעלומה בפני עצמה.

יתר על כן, הבעיות אינן מתמצות רק בחומצות אמיניות ובחלבונים: למעשה, זוהי רק ההתחלה. המבנה המורכב ביותר של התא הוביל אבולוציוניסטים למבוי סתום נוסף. הסיבה לכך היא שהתא איננו רק אוסף של חלבונים הבנויים מחומצות אמיניות, אלא מהווה את המערכת המורכבת ביותר שהאדם פגש אי פעם.

בעוד שתיאורית האבולוציה התקשתה מאוד לספק הסבר עקבי לקיומן של המולקולות שמהוות את הבסיס למבנה התא, התפתחויות במדע הגנטיקה והגילוי של חומצות גרעין (דנ"א ורנ"א), יצרו בעיות חדשות לגמרי עבור התיאוריה. בשנת 1953, פתחו ג'ימס ווטסון (Watson ) ופרנסיס קריק (Crick ) אופקים חדשים בתחום בביולוגיה בזכות עבודתם שחשפה את המבנה המורכב להפליא של הדנ"א.

המולקולה המוכרת כדנ"א, שמצויה בגרעין של כל אחד ממאה טריליוני התאים בגופנו, מכילה את התכנית המלאה למבנה הגוף האנושי. האינפורמציה בנוגע לכל המאפיינים של האדם, החל מההופעה הפיסית ועד למבנה האיברים הפנימיים, רשומה בדנ"א במסגרת רצף של ארבעה בסיסים מיוחדים שמרכיבים את המולקולה הענקית. בסיסים חנקניים אלו מכונים כ- A, G, C ו- T, לפי האות הראשונה של שמם בלועזית. כל ההבדלים המבניים בין אנשים תלויים בשונויות (וריאציות) ברצפים של אותיות אלו. זהו סוג של בנק נתונים המורכב מארבע אותיות.

הארגון הסדרתי של האותיות בדנ"א קובע את מבנה האדם עד לפרטים הקטנים ביותר. בנוסף למאפיינים כמו גובה וצבע עיניים, שיער ועור, הדנ"א בתא בודד מכיל גם את תכנון 206 העצמות, 600 השרירים, 100 מיליארד תאי העצב (נוירונים), 1,000 טריליוני הקשרים בין הנוירונים של המוח, 97,000 הקילומטרים של כלי דם, ו- 100 טריליוני התאים של גוף האדם. אם היינו רוצים לרשום את המידע שמקודד בדנ"א, אזי היה עלינו לחבר ספריה ענקית המורכבת מ- 900 כרכים בני 500 עמודים כל אחד. אולם האינפורמציה שספריה ענקית זו הייתה שומרת, מקודדת בתוך מולקולות הדנ"א בגרעין התא שהינו קטן הרבה יותר מהתא עצמו, שאורכו כמאית המילימטר.

מדוע דנ"א אינו יכול להיווצר באופן מקרי?

בנקודה זו, ראוי שנסב את תשומת לבנו אל פרט חשוב. טעות ברצף של הנוקליאוטידים המרכיבים את הגן, תהפוך אותו לחסר תועלת לחלוטין. כשמביאים בחשבון שיש כ- 30,000 גנים בגוף האדם, נעשה ברור יותר מדוע אין שום אפשרות שמיליוני הנוקליאוטידים המרכיבים גנים אלו ייווצרו ברצף הנכון, באופן מקרי. הביולוג האבולוציוניסט פרנק סאליבורי (Salibury ), ציין מדוע דבר זה אינו אפשרי:

"חלבון בינוני עשוי לכלול כ- 300 חומצות אמיניות. לגן הדנ"א המפקח על כך יהיו כ- 1,000 נוקליאוטידים בשרשרת שלו. מאחר שיש ארבעה סוגי נוקליאוטידים בשרשרת דנ"א, שרשרת שמורכבת מ- 1,000 קשרים יכולה להתקיים ב- 4 בחזקת 1,000 צורות. בעזרת אלגברה (לוגריתמים) אנו יכולים לראות ש-4 בחזקת 1,000 שקולים ל-10 בחזקת 600. עשר שמוכפל על-ידי עצמו 600 פעמים נותן את המספר 1 שלאחריו 600 אפסים! מספר זה הינו לחלוטין מעבר ליכולת ההבנה שלנו." 125

פרופסור פרנסיס קריק: "מוצא החיים נראה ברגע זה כמעט כמו נס."

המספר 4 בחזקת 1,000 הינו שווה ערך ל-10 בחזקת 600, שפירושו 1 ו- 600 אפסים אחריו. מאחר ש-1 ואחריו 12 אפסים מציין טריליון, 600 אפסים מייצגים מספר בלתי-נתפס. המדען הצרפתי, פול אוגר (Auger ) התייחס באופן הבא לשאלה מדוע יצירת רנ"א ודנ"א באמצעות צבירה מקרית של נוקליאוטידים הינה בלתי אפשרית:

"עלינו להבדיל בצורה חדה בין שני השלבים בהיווצרות המקרית של מולקולות מורכבות כגון נוקליאוטידים על-ידי אירועים כימיים. הייצור של נוקליאוטידים בזה אחר זה – שהינו אפשרי – והשילוב שלהם ברצפים מיוחדים מאוד. השני הינו בלתי אפשרי לחלוטין." 126

במשך שנים רבות, האמין פרנסיס קריק בתיאוריה של אבולוציה מולקולארית, אולם בסופו של דבר, אפילו הוא הודה שמולקולה כה מורכבת לא יכולה הייתה להופיע באופן ספונטאני של צירוף מקרים, כתוצאה מתהליך אבולוציוני:

"אדם ישר, המצויד בכל הידע הזמין לנו כיום, יכול רק לציין שבמובן מסוים, נראה ברגע זה שמוצא החיים הינו כמעט נס." 127

עלי דמירסוי (Demirsoy ), הפרופסור האבולוציוניסט הטורקי, נאלץ לנסח את ההודאה הבאה בנושא זה:

"למעשה, ההסתברות של היווצרות החלבון וחומצות הגרעין (דנ"א-רנ"א) הינה הסתברות הרבה מעבר להערכה. יתרה מזאת, הסיכוי להופעת שרשרת חלבון מסוימת הינה כה קלושה שיש לכנותה אסטרונומית." 128

ווטסון וקריק עם מודל סליל של מולקולת הדנ"א.

בנקודה זו עולה פרדוקס מעניין מאוד: בעוד שניתן לשכפל דנ"א רק בעזרת חלבונים מיוחדים (אנזימים), הסינתזה של חלבונים אלו יכולה להתממש רק באמצעות המידע שמקודד בדנ"א. כיוון שהם תלויים זה בזה, אזי הם חייבים להתקיים בו זמנית לצורך שכפול, או שאחד מהם צריך "להיברא" לפני האחר. המיקרו-ביולוג האמריקני, הומר ג'קובסון (Jacobson ) העיר:

"כיוונים לשכפול של תכניות לצורך אנרגיה, וחילוץ חלקים מתוך הסביבה העכשווית לצורך רצף צמיחה ולצורך המנגנון המפעיל שמתרגם הוראות לצמיחה – כולם היו צריכים להיות נוכחים בו זמנית באותו רגע (כשהחיים החלו). צירוף אירועים זה מצטייר כהתרחשות לא סבירה במידה שלא תאומן, ולעתים קרובות היא מיוחסת להתערבות אלוהית." 129

ציטוט זה נכתב שנתיים לאחר התגלית של מבנה הדנ"א על-ידי ווטסון וקריק. אולם למרות כל ההתפתחויות במדע, בעיה זו נותרת בלתי-פתורה עבור אנשי האבולוציה. שני מדענים גרמניים, יונגר (Junger ) ושרר (Scherer ), הסבירו שהסינתזה של כל אחת מהמולקולות שנדרשות לאבולוציה כימית מצריכה תנאים מובחנים, ושההסתברות להרכבת חומרים אלו בעלי שיטות רכישה שונות מאוד באופן תיאורטי, הינה אפס:

"עד עתה, לא ידוע על שום ניסוי באמצעותו אנו יכולים להשיג את כל המולקולות הדרושות לאבולוציה כימית. לכן, הכרחי לייצר מולקולות שונות במקומות שונים תחת תנאים מיוחדים מאוד, ולאחר מכן להעביר אותם למקום אחר לצורך ריאקציה תוך כדי הגנה עליהם מאלמנטים מזיקים כגון הידרוליזה ופוטוליזה." 130

בקצרה, אין בכוחה של תיאורית האבולוציה להוכיח אף אחד משלבי האבולוציה שהתרחשו לכאורה ברמה המולקולארית. במקום לספק תשובות לשאלות אלו, התקדמות המדע רק הופכת אותן למורכבות ולמסובכות יותר.

מעניין שרוב האבולוציוניסטים מאמינים בדברים אלו ובמעשיות דומות שהן בלתי מדעיות לחלוטין כאילו היו אמת, משום שקבלת תכנון אינטליגנטי פירושו קבלה של בריאה – והם מותנים שלא לקבל אמת זו. ביולוג מפורסם מאוסטרליה, מייקל דנטון (Denton ), דן בנושא זה בספרו "אבולוציה: תיאוריה במשבר":

"בעיני הספקנים, ההצעה שתכניות גנטיות של יצורים מן הרמה הגבוהה יותר, המורכבות ממספר הקרוב לאלף מיליון קטעי מידע שווה ערך לרצף של אותיות בספרייה קטנה בת 1,000 כרכים, המכילים בצורה מקודדת אלפי אלגוריתמים מורכבים, השולטים, מגדירים ומכתיבים את הצמיחה וההתפתחות של מיליארדי מיליארדים של תאים לצורה של יצור מורכב, נוצרו בתהליך אקראי טהור, הינה פשוט עלבון לתבונה. אולם עבור הדארוויניסט, הרעיון מתקבל ללא גלי ספקות – השקפת עולם זו לוקחת את הבכורה." 131

ניסיון שווא אבולוציוניסטי נוסף: "עולם הרנ"א"

התגלית משנות ה-70, כי גזים שהיו קיימים במקור באטמוספרה הפרימיטיבית של כדור הארץ לא היו מאפשרים את יצירת החומצות האמיניות, הנחיתה מכה חמורה על תיאורית האבולוציה המולקולארית. אנשי אבולוציה נאלצו להתייצב מול העובדה ש"ניסויי האטמוספרה הפרימיטיבית" שנערכו על-ידי סטנלי מילר, סידני פוקס, סיריל פונמפרומה (Ponnamperuma ) ואחרים, היו חסרי תוקף. זו הסיבה שבשנות ה-80 היו האבולוציוניסטים עסוקים בניסיונות חוזרים שבעקבותיהם הועלתה השערת "עולם הרנ"א". תרחיש זה הציע שמולקולות הרנ"א, שהכילו את המידע עבור חלבונים, היו אלה שנוצרו תחילה, ולא החלבונים.

בהתאם לתרחיש זה, שהוצע בשנת 1986 על-ידי כימאי מהארוורד, וולטר גילברט (Gilbert ), על בסיס תגלית לגבי "ריבוזים" שנזקפת לזכותו של תומאס קש (Cech ), הרי שלפני מיליארדי שנים נוצרה מולקולת רנ"א המסוגלת, בצורה מקרית, לשכפל את עצמה. לאחר מכן, החלה מולקולה זו, שהופעלה על-ידי השפעות חיצוניות, לייצר חלבונים. בהמשך, התעוררה נחיצות לאחסן מידע זה במולקולה אחרת, ומולקולת הדנ"א הופיעה איכשהו כדי לבצע זאת.

תרחיש בלתי אמין זה, המורכב משרשרת של שלבים בלתי-אפשריים, רחוק מלספק הסבר למוצא החיים, ורק מעצים את הבעיה ומעלה שאלות רבות הנותרות ללא מענה:

1. מאחר שבלתי אפשרי לקבל את ההיווצרות המקרית ולו של אחד מהנוקליאוטידים המרכיבים את הרנ"א, כיצד ייתכן שנוקליאוטידים דמיוניים אלו ייצרו רנ"א על-ידי התחברות ברצף מסוים? האבולוציוניסט ג'ון הורגן (Horgan) הודה שמקריות בהיווצרות הרנ"א היא בלתי אפשרית: "כאשר חוקרים ממשיכים לבחון את המושג של עולם הרנ"א ביסודיות, עולות בעיות נוספות. כיצד הופיע הרנ"א בתחילה? אפילו בתנאי המעבדה הטובים ביותר קשה ליצור את הרנ"א ומרכיביו, על אחת כמה וכמה בתנאים שהינם סבירים בלבד." 132

2. גם אם נשער שהוא נוצר באופן מקרי, כיצד יכול היה רנ"א זה, המורכב רק משרשרת נוקליאוטידים, "להחליט" לשכפל את עצמו, ובאיזה מנגנון יכול היה לבצע את תהליך השכפול העצמי הזה? אפילו המיקרו-ביולוגים האבולוציוניסטים ג'רלד ג'ויס ולסלי אורגל ציינו את אופייה הנואש של הסיטואציה בספרם "בעולם הרנ"א":

"דיון זה...התמקד במובן מסוים על 'איש קש': המיתוס של מולקולת רנ"א המשכפלת את עצמה שהתעוררה מחדש מתוך מרק של פולי-נוקליאוטידים אקראיים. לא רק שרעיון שכזה איננו מציאותי לאור הבנתנו העכשווית את הכימיה הטרום-ביולוגית, אלא שהוא מותח יתר על המידה אפילו את תמימותה של ההשקפה האופטימיסטית לגבי הפוטנציאל המזרז של הרנ"א." 133

גם אם נניח שהיה רנ"א שמשכפל את עצמו בעולם הבראשיתי, ושהיו חומצות אמיניות רבות זמינות ומוכנות לשימוש על-ידי רנ"א, ושכל המצבים הבלתי-אפשריים הללו אכן התרחשו, הרי שהסיטואציה עדיין אינה מובילה להיווצרות ולו של חלבון בודד אחד. הרנ"א מכיל מידע הנוגע רק למבנה של החלבונים, וחומצות האמינו הינן רק חומרי הגלם. מנגנון ליצור חלבונים אינו קיים. ההנחה שקיומו של רנ"א הינו מספיק לצורך ייצור חלבון, הינה חסרת היגיון באותה מידה שיהיה זה אבסורדי לצפות שמכונית תרכיב את עצמה פשוט על-ידי השלכת תכנית על ערימת חלקים מגובבים זה על זה. שרטוט אינו יכול לייצר מכונית מעצמו ללא מפעל וללא עובדים אשר ירכיבו את החלקים בהתאם להוראות שניתנות בתכנית ; באותו אופן, התכנית שכלולה ברנ"א אינה יכולה לייצר חלבונים בכוחות עצמה, ללא שיתוף הפעולה של מרכיבים תאיים אחרים שעוקבים אחר ההוראות המוכללות ברנ"א. חלבונים מיוצרים במפעל הריבוזום בקרום הגרעין בעזרת אנזימים רבים, וכתוצאה של תהליכים מורכבים ביותר בתוך התא. הריבוזום הינו אברון תא מורכב שבנוי מחלבונים, דבר שמוביל, לפיכך, להנחה בלתי-סבירה נוספת שגם הריבוזומים צריכים היו להתחיל להתקיים בצורה מקרית ובאותו זמן. אפילו ז'אק מונו (Monod ), זוכה פרס הנובל, שהיה בין החסידים הקנאים ביותר של האבולוציה והאתיאיזם, הסביר שלא ניתן לראות את יצירת החלבונים בשום אופן כתלויה רק במידע שבחומצות הגרעיניות:

"הקוד הינו חסר-משמעות אלא אם כן הוא מתורגם. מנגנון התרגום של התא המודרני מורכב מ-50 מרכיבים מקרו-מולקולאריים לפחות, שמקודדים בעצמם בדנ"א: הקידוד אינו יכול להיות מתורגם אלא על-ידי תוצרי התרגום עצמם. זהו הביטוי המודרני של הרעיון בלטינית omne vivum ex ovo , כל החיים מתחילים בביצה, שפירושו שכל יצור חי הינו בהכרח צאצא של יצור דומה אחד או יותר. מתי וכיצד הפך המעגל לסגור? זה דבר שמאוד קשה לדמיין." 134

ד ר׳ לסלי אורגל: "...החיים למעשה לא יכולים היו מעולם להיווצר באמצעים כימיים.״

כיצד יכולה הייתה שרשרת רנ"א שהתקיימה בעולם הקדמוני להחליט החלטה שכזו, ובאילו שיטות נקטה כדי לבצע לבדה עבודה של 50 חלקיקים מיוחדים על מנת להביא לייצורו של חלבון? לאבולוציוניסטים אין מענה לשאלות אלו.

דר' לסלי אורגל, אחד מעמיתיהם של סטנלי מילר ופרנסיס קריק מאוניברסיטת קליפורניה בסן דיאגו, השתמש במונח "תרחיש" עבור האפשרות של "היווצרות החיים דרך עולם הרנ"א". במאמרו "מוצא החיים" שפורסם באוקטובר 1994 בכתב-העת "מדען אמריקני", תיאר אורגל איזה סוג מאפיינים היו צריכים להיות ברשותו של רנ"א זה ועד כמה אין הדבר אפשרי:

"תרחיש זה יכול היה להתרחש אם לרנ"א קדם-ביולוגי זה היו שתי תכונות שאינן ניכרות כיום: יכולת שכפול ללא סיוע של חלבונים ויכולת לזרז כל צעד בסינתזת חלבונים." 135

כעת צריך להיות לנו ברור כבר שהציפייה שמולקולה כמו רנ"א תהיה אחראית על שני תהליכים מורכבים והכרחיים אלו, הינה אפשרית רק מנקודת-המבט של האבולוציוניסט ובעזרת כוח הדמיון שלו. אחרי הכול, העובדות המדעיות הממשיות מוכיחות במפורש שהשערת עולם הרנ"א, שהוצעה כמודל חדש להסברת ההתהוות המקרית של חיים, מהווה עוד בדותה שאינה מתקבלת על הדעת.

גורדון ק. מילס (Mills ), ביוכימאי מאוניברסיטת טקסס ודין קניון (Kenyon ), ביולוג מולקולארי מאוניברסיטת סן-פרנסיסקו, בחנו את הפגמים שבתרחיש עולם הרנ"א והגיעו למסקנה קצרה במאמרם שכונה "עולם הרנ"א: מאמר-ביקורת": "רנ"א הינו מולקולה יוצאת דופן. עניין אחר הינה השערת עולם הרנ"א. איננו רואים שיש יסוד שמצדיק להחשיב אותה כמבוססת, או אפילו כמבטיחה." 136

במאמר משנת 2001, שהתפרסם בכתב העת "מדע", מסביר בריג קלייס (Klyce ), שמדענים אבולוציוניסטים עקשניים מאוד בנושא זה, אולם התוצאות שהושגו עד כה כבר מראות שאלו מאמצי שווא:

"המחקר של עולם הרנ"א הינו תעשייה בקנה מידה בינוני. מחקר זה הוכיח עד כמה קשה לתאים חיים להיווצר במקרה מתוך חומר דומם בתקופה הנתונה על כדור הארץ. הוכחה זו הינה תרומה רבת ערך למדע. מחקרים נוספים יהיו אף הם בעלי ערך. אולם נוכח מכלול הקשיים שזוהו לאחרונה, מתמיה כיצד ניתן להמשיך ולהתעקש שחיים יכולים להופיע באופן ספונטאני מתוך כימיקאלים חסרי חיים. הדבר מזכיר את עבודתם של אלכימאים בימי הביניים אשר ניסו בעקשנות להפוך עופרת לזהב." 137

החיים הם מושג שמעבר למצבור מולקולות גרידא

עד כה ראינו עד כמה התהוות מקרית של חיים הינה בלתי אפשרית. הבה נתעלם שוב לרגע מכל הנקודות בהן זיהינו "חוסר אפשרות" ונניח שמולקולת חלבון אכן נוצרה בתנאים הבלתי-מתאימים והבלתי-מבוקרים ביותר ששררו על כדור הארץ הבראשיתי. היווצרותה של מולקולת חלבון יחידה בלבד איננה מספקת ; יהיה עליה להמתין בסבלנות במשך אלפי שנים, אם לא מיליוני שנים, בסביבה בלתי-מבוקרת זו, מבלי להינזק כלל, עד להיווצרות של מולקולה נוספת, בצורה מקרית ובאותם תנאים. יהיה עליה להמתין עד להיווצרות ה"מקרית", באותם תנאים, של מיליוני מולקולות חלבון נכונות וחיוניות, זו ליד זו. אלו שנוצרו מוקדם יותר צריכות להיות סבלניות דיין ולהמתין, מבלי שיהרסו, על אף הקרניים האולטרה-סגוליות וההשפעות המכאניות הקשות, למולקולות האחרות שייווצרו ממש בסמוך להן. לאחר מכן, חלבונים במספר המתאים, שכולם התהוו באותו מקום בדיוק, יצטרכו להתלכד בדרך של יצירת צירופים משמעותיים, וליצור את אברוני התא. שום חומר חיצוני, מולקולה מזיקה או שרשרת חלבון חסרת תועלת, לא יתערבו ולא יפריעו להם. גם אם אברונים אלו היו מתלכדים באופן שיתופי והרמוני ביותר במסגרת של תכנית וסדר, היה עליהם לקחת את כל האנזימים שלצדם ולהפוך לבעלי קרומית, שתוכה חייב להתמלא בנוזל מיוחד לצורך הכנת הסביבה האידיאלית עבורם. כעת, גם אם כל האירועים ה"מאוד בלתי סבירים" האלו אכן התרחשו באופן מקרי, האם מצבור מולקולות זה יהפוך לחיים?

התשובה לכך שלילית, משום המחקר גילה שלא די בצירוף גרידא של כל החומרים החיוניים לחיים על מנת שאלה אכן יתחילו. גם אם כל החלבונים החיוניים לחיים היו נאספים ומושמים במבחנת בדיקה, הדבר לא היה מוביל ליצירת תא חי. כל הניסויים שנערכו בנושא זה נכשלו. כל התצפיות והניסויים מצביעים על כך שחיים יכולים להיווצר רק מחיים. הטענה שחיים התפתחו מדברים חסרי חיים, או במילים אחרות טענת ה"אביוגנזה", הינה מעשייה שקיימת רק בחלומם של אנשי האבולוציה ובניגוד גמור לתוצאות שהושגו בכל ניסוי ותצפית. במובן זה, החיים הראשונים על כדור הארץ חייבים היו אף הם להתהוות מחיים אחרים. זוהי השתקפות של הכינוי "Hayy " (בעליו של החיים) של האל. חיים יכולים להתהוות, להימשך, ולהסתיים רק לפי רצונו. באשר לתיאורית האבולוציה, לא רק שאין היא מסוגלת להסביר כיצד החלו החיים, היא גם אינה מסוגלת להסביר כיצד החומרים החיוניים לחיים התלכדו ונוצרו.

צ'אנדרה וויקראמאסינג תיאר את המציאות שהוא ניצב בפניה כמדען לאחר שבמשך כל חייו סיפרו לו שהחיים הופיעו כתוצאה מצירופי מקרים:

"מתקופת הכשרתי המוקדמת, עברתי שטיפת מוח מסיבית שנועדה לגרום לי להאמין שמדע אינו יכול לעלות בקנה אחד עם כל סוג של בריאה מכוונת. למרבה הצער, רעיון זה היה חייב להיזנח. ברגע זה, אינני מוצא שום טיעון הגיוני שינחית מכה ניצחת על ההשקפה שמצדדת בהמרה לאל בורא.. פעם היה לנו ראש פתוח ; כעת אנו נוכחים שהתשובה ההגיונית היחידה היא בריאה – ולא ערבוב אקראי ומקרי." 138

ביבליוגרפיה

105 W. R. Bird, The Origin of Species Revisited, Nashville: Thomas Nelson Co., 1991, pp. 298-99.
106 "Hoyle on Evolution", Nature, Vol 294, November 12, 1981, p. 105.
107 Ali Demirsoy, Kalıtım ve Evrim (Inheritance and Evolution), Ankara: Meteksan Publishing Co., 1984, p. 64.
108 W. R. Bird, The Origin of Species Revisited, Nashville: Thomas Nelson Co., 1991, p. 304.
109 Ibid, p. 305.
110 J. D. Thomas, Evolution and Faith, Abilene, TX, ACU Press, 1988. p. 81-82.
111 Robert Shapiro, Origins: A Sceptics Guide to the Creation of Life on Earth, New York, Summit Books, 1986. p.127.
112 Fred Hoyle, Chandra Wickramasinghe, Evolution from Space, New York, Simon & Schuster, 1984, p. 148.
113 Ibid, p. 130.
114 Fabbri Britannica Bilim Ansiklopedisi (Fabbri Britannica Science Encyclopaedia), vol 2, No 22, p. 519.
115 Richard B. Bliss & Gary E. Parker, Origin of Life, California: 1979, p. 14.
116 Stanley Miller, Molecular Evolution of Life: Current Status of the Prebiotic Synthesis of Small Molecules, 1986, p. 7.
117 Kevin Mc Kean, Bilim ve Teknik, No 189, p. 7.
118 J. P. Ferris, C. T. Chen, "Photochemistry of Methane, Nitrogen, and Water Mixture As a Model for the Atmosphere of the Primitive Earth", Journal of American Chemical Society, vol 97:11, 1975, p. 2964.
119 "New Evidence on Evolution of Early Atmosphere and Life", Bulletin of the American Meteorological Society, vol 63, November 1982, p. 1328-1330.
120 Richard B. Bliss & Gary E. Parker, Origin of Life, California, 1979, p. 25.
121 W. R. Bird, The Origin of Species Revisited, Nashville: Thomas Nelson Co., 1991, p. 325.
122 Richard B. Bliss & Gary E. Parker, Origin of Life, California: 1979, p. 25.
123 Ibid.
124 S. W. Fox, K. Harada, G. Kramptiz, G. Mueller, "Chemical Origin of Cells", Chemical Engineering News, June 22, 1970, p. 80.
125 Frank B. Salisbury, "Doubts about the Modern Synthetic Theory of Evolution", American Biology Teacher, September 1971, p. 336.
126 Paul Auger, De La Physique Theorique a la Biologie, 1970, p. 118.
127 Francis Crick, Life Itself: It's Origin and Nature, New York, Simon & Schuster, 1981, p. 88.
128 Ali Demirsoy, Kalıtım ve Evrim (Inheritance and Evolution), Ankara: Meteksan Publishing Co., 1984, p. 39.
129 Homer Jacobson, "Information, Reproduction and the Origin of Life", American Scientist, January 1955, p.121.
130 Reinhard Junker & Siegfried Scherer, "Entstehung und Geschichte der Lebewesen", Weyel, 1986, p. 89.
131 Michael Denton, Evolution: A Theory in Crisis, London: Burnett Books, 1985, p. 351.
132 John Horgan, "In the Beginning", Scientific American, vol. 264, February 1991, p. 119.
133 G.F. Joyce, L. E. Orgel, "Prospects for Understanding the Origin of the RNA World", In the RNA World, New York: Cold Spring Harbor Laboratory Press, 1993, p. 13.
134 Jacques Monod, Chance and Necessity, New York: 1971, p.143.
135 Leslie E. Orgel, "The Origin of Life on the Earth", Scientific American, October 1994, vol. 271, p. 78.
136 Gordon C. Mills, Dean Kenyon, "The RNA World: A Critique", Origins & Design, 17:1, 1996
137 Brig Klyce, The RNA World, http://www. panspermia.org/rnaworld.htm
138 Chandra Wickramasinghe, Interview in London Daily Express, August 14, 1981.